<h1>הבתים — ספר המצוה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
המצוה רט"ו. לר"ם [סהמ"צ עשין רי"ג, אישות פ"א ה"ב] הוא הצווי שצונו לקיים הנשואין בתת דבר ביד האשה או בשטר או בביאה וזו היא מצות קדושין. וההערה על זה [דברים כ"ב י"ג] כי יקח איש אשה (ובא אליה) [ובעלה] הורה שהוא קונה אותה בביאה [עי' קדושין ט' ע"ב] ואמרו ז"ל [שם ה' ע"א וש"נ] כמו שיציאתה בשטר כן הויתה בשטר. וכן למדנו לקנותה בכסף מאמרו באמה העבריה אין כסף אמרו אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומנו אב [שם ג' ע"ב] אבל קדושין דאוריתא אמנם הם בביאה כמו שנתבאר במקומו[ת] מכתובות [ג' ע"א] וקדושין [ד' ע"ב, ט' ע"ב] ונדה [מ"ד ע"ב] וכבר התבארו משפטי מצוה זו על השלמות במסכתא המחוברת לה ר"ל מסכת קדושין, ע"כ. וענין מצוה זו מבוארת בכונת הבריאות שברא ה' האדם זכר ונקבה [בראשית א' כ"ז] כי בזה יתקן סדור הבית. גם מפני שיהיה עליו תשוקתה והוא ימשול בה [שם ג' ט"ז] ועם זה יהיה זרעם נכון. ובא ענין קנין האשה כדי שיראה קנין חזק כשאר הקנינים והוא בכסף ובשטר. אמנם ענין הביאה זה מבואר שהוא הקנין הגמור בזה הענין, ומאשר אם יהיה תחלת הקנין בביאה מורה עזות פנים ולפרסם המעשה ההוא היו מלקין מי שמקדש בביאה. וכן המקדש בשוק שזה קרוב לענין הקדשה שלוקחה באי זה מקום שיזדמן. גם הרחיקו אם לא קדמו ביניהם דברים יהיו מלקין מי שמקדש בלא שדוכין כי גם זה ידמה לענין הקדשה [קדושין י"ב ע"ב, יבמות נ"ב ע"א] ולכונה זו אסרו הביאה עד שתכנס לחופה, וכן להתעורר שכל מה שנצטוינו הוא לשלמות נפשנו אסרו הביאה בלא ברכה. ותקנו שש ברכות [כתובות ז' ע"ב, ח' ע"א, וערש"י שם] אשר במעט עיון יתבאר ההערה שבענין הברכות. ברכת שהכל ברא לכבודו על כלל המציאות. ואמרו יוצר האדם על יצירת מין האדם שהוא מין מיוחד בארץ. וברכת אשר יצר שהוא עקר הבריאה והתכלית בו וכבר בארנו כונת רבותי' אמרם [ברכות ס"א ע"א, ערובין י"ח ע"א] בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים ולבסוף לא נברא אלא אחד. ומפני שהיא בעת השמחה מברך שוש תשיש שזה יהיה עקר שמחתנו. ולברכת החתן והכלה שיתעורר שכל הטובות והשמחות מה' מברך שמח תשמח. וברכת אשר ברא להתעורר שה' ברא הכל. ופתחו בברכה זו בברוך מפני שאומרו אותה לבדה. ולמען לא תהיה קלה בעניו להוציאה וידמה הענין כקדשה אמרו [כתובות נ"ז ע"א] שאסור לאדם לשהות עם אשתו בלא כתובה. ומה שבא בענין הקדושין שצריך שיהיה ברצונה [קדושין ב' ע"ב] זה מבואר, למען יהיו לדעת אחת ויהיה זרעם נכון. ומה שיראה מן ההבדל בזה שאם נתקדשה בעל כרחה אינה מקודשת, ואם קדש בעל כרחו [ב"ב מ"ח ע"ב, רמב"ם שם רפ"ד] מקודשת מבואר מה שיש בזה ממשפטי היושר שאם תתקדש בעל כרחה אין בידה להתיר קשרה ותהיה כל ימיה כשבויה ואסורה ברשותו. אבל האיש בידו לגרש כשירצה ואפילו בעל כרחה. ואחר שנתקדשה ונתיחדה לאיש מדעתה מן הדין הוא שתאסר ותהיה אשת איש גמורה אעפ"י שהוא היה אנוס. ומאשר עקר ענין הנשואין לקיום המין הזהירו [יבמות ס"א ע"א] שלא לישא עקרה וזקנה ואילונית שזה יהיה כהפקר, וכן אמרו [שם ס"ד ע"ב] שלא יקח אדם אשה ממשפחת מצורעים וכיוצא בזה, כי עקר המצאת המין הוא להיות שלם לעבודת השם. ולמען יהיה זרעם נכון אמרו [שם] שידקדק לקחת ממשפחות המיוחסות ואז שכינה עמהם וזה מבואר. והיחס האמתי הוא כשהוא מגזע אמת שלמים בצדק וביושר, כי טבע המקור להדמות לשרשו. ומאשר ג"כ אחת מכונות הנשואין לנקיות הגוף להשמר מהרהור, אמרו רבותינו [יבמות ס"ב ע"ב] השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה גם אמרו שרוי בלא תורה וזה מבואר. ולהיות עקר גדול בישראל להיות שלום ביניהם לברכה שכתבנו הזהירו רבותנו שיכבד אדם אשתו ואז יעמוד בשלוה שלא יחטא, וזה אמרם [יבמות שם] האוהב אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו עליו הכתוב אומר [איוב ה' כ"ד] וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא.
האזהרה שנ"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת שנ"ה, אישות פ"א ה"ד ופ"ב מהל' נערה בתולה הי"ז] הוזהרנו שלא לבא על האשה בלא קדושין ובלא כתובה. והוא אמרו יתעלה [דברים כ"ג י"ח] לא תהיה קדשה מבנות ישראל. וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בלשון אחר והוא אמרו [ויקרא י"ט כ"ט] אל תחלל את בתך להזנותה. ולשון סיפ' [תו"כ קדושים פ"ז ה"א] אל תחלל את בתך זה המוסר בתו פנויה שלא לשום אישות, וכן המוסרת עצמה שלא לשם אישות. ושמע ממני למה כפל לאו זה בזה להשון ואי זה דבר הוסיף בו, וזה שכבר קדם מדינו יתעלה שהבא על הבתולה בין שיהיה מפתה [שמות כ"ב ט"ו, מצות עשה ר"כ] או אונס [דברים כ"ב כ"ח, מצות עשה רי"ח] לא יתחייב ענש מן הענשים כי אם קנס ממון בלבד, ולקחת הבעולה ההיא כפי מה שנתבאר בפסוק. והיה עולה במחשבתנו אחר שזה הדבר אין בו זולת קנס ממון, שיהיה דינו הולך כדין דבר שבממון, וכמו שיש רשות לאדם לתת לחברו ממונו עד שירצה או יפטרהו במה שיש לו אצלו, שיהיה כמו כן מותר לו שיקח בתו הנערה ויתננו לאיש יבעול אותה ויפטרהו מזה, אחר שזה זכות מזכיותיו, כלומר החמשים כסף שהם לאבי הנערה. או ג"כ יתנה לו על תנאי שיקח ממנו כך וכך דינרים, והזהיר מזה ואמר לו אל תחלל בתך להזנותה. ולפי שדנתי בה לענשו ממון לבד, אמנם הוא כשיקרה שיפתה או יאנוס, אבל שיהיה הענין ברצון שניהם יחד ובהסכמה אין דרך לזה. והראה הטעם לזה ואמר ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה, לפי שהפתוי והאנס לא יקרה אלא מעט, אבל כשיהיה הענין בבחירה ובהסכמה ירבה זה ויתפשט בארץ. וזה טעם יפה מאד ומשובח בזה הפסוק, והוא נאות לכל שזכרוהו החכמים למה שהסכימו עליו הדינים התוריים. וזה הלאו רצה לומר, לאו דפנויה לוקין עליו, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת בפסוק כמו שבאר הר"ם הנה. ובפרק מ"ט משלישי [מו"נ] כתב, מן הידוע כי צריך האדם לאוהבים כל ימיו, כבר באר זה ארסטו במאמר ט' מספר המדות [פרק ד'] אם בעת בריאותו והצלחתו יהנה בחברתם ובעת צרתו יצטרך אליהם ובזקנותו ובחלשת גופו יעזר בהם, וזאת האהבה נמצאת בבנים יותר ויותר גדולה, וכן בקרובים, ולא תשלם האהבה והאחוה והעזר בקרובים רק ביחסים עד שהמשפחה האחת שיקבצה אבי האב אחד, ואפילו אבי אב רחוק יהיה ביניהם בעבורו אהבה ועזר קצתם לקצתם וחמלת קצתם לקצתם, אשר היא אחת מכונות התורה הגדולות, ומפני זה נאסרה [הקדשה] למה שיש בהתרה מהפסד היחס, והיות הנולד ממנה נכרי לבני אדם כלם, לא ידע לעצמו קרוב ולא יכירהו אחד מקרוביו. וזהו הרע שבענינים לו ולאביו. וענין אחר גדול בטעם איסור הקדשה, והוא מניעת רוב התאוה במשגל והתמדתו, כי בהתחלף גופות הקדשות תוסיף התאוה בו, כי לא יתעורר האדם לגוף אחד שהרגיל בו תמיד, כהתעוררו לגופות מתחדשות חלוקי הצורות והענינים, ובאסור הקדשה תועלת גדולה מאד והיא מניעת הקטטות, כי אלו היתה הקדשה מותרת, היו באין אל אשה אחת אנשים רבים בעת אחת לפי המקרה, ולא היו נמלטים ממחלקת, וברוב הפעמים היו הורגים זה את זה או היו הורגים אותה, כענין הנודע מאז, ובית זונה יתגודדו [ירמיה ה' ז'], למנוע הרעות העצומות האלו ולהביא התועלת הכוללת והיא ידיעת היחסים נאסרה הקדשה והקדש ולא נמצא צד התר למשגל רק מיחד אשה ולישא אותה במפורסם, כי אלו היה די לה ביחודה לבד היו רוב בני אדם מביאין קדשה לבתיהם זמן אחד מוסכם בין שניהם ויאמרו שהיא אשתו, ומפני זה צוה לעשות מעשה אחר שייחדה אליו בו, והוא הארוסים, ושיתפרסם הדבר והוא הנשואין [רות ד' ב'] ויקח בעז וגו'.
<h2>דף ב:</h2>
המצוה צ"ד דין טומאת זב. [סהמ"צ לר"מ עשין ק"ו, ויקרא ט"ו א'—ט"ו, רמב"ם הלכות טומאת מטמאי משכב פרק ה'] ענין הזיבה הוא מותר חמרי עם מה שיש בו מן הטנוף והלכלוך. המצוה צ"ה טומאת זבה. [סהמ"צ לר"מ עשין ק"ו, ויקרא ט"ו י"ט. רמב"ם מטמאי משכב ומושב פרק ה'] כונת טומאת הזבה כטומאת הנדה והכל ממעין אחד [נדה ל"ה ע"ב] ענינים רבים באו בעניני הטומאות יארך ענינם. ובמעט עיון יתבאר הכונה בהם. ומה שאין הגוים מטמאים בזיבה [נדה ל"ד ע"א] ולא בנדות [עבודה זרה ל"ו ע"ב ורמב"ם פ"ב מהל' מטמאי משכב ומושב פ"ב ה"י] ולא בלידה [תו"כ תזריע ריש פרשה א'], כי הטומאה באלה הענינים אינה אלא לבעל נפש מצד שהוא בעל נפש, לא לבהמות ולא לנמשלים כבהמות עם הכונה בזה שבטבע ישראל להתרחק מהם. וחכמים גזרו שיהיו כזבים לכל דבריהם [נדה שם] כדי שלא יהיו רגילין עמהם. והעבדים מפני שהם בקצת מצות כישראל [חגיגה ד' ע"א] מטמאין כישראל [זבים פ"ב מ"א] המצוה צ"ו דין טומאת שכבת זרע [סהמ"צ לר"מ עשין ק"ה. ויקרא ט"ו ט"ז, רמב"ם שאר טומאות פ"ה] כונת טומאת שכבת זרע ככונת טומאת הזיבה.
<h2>דף ג:</h2>
המצוה רל"ד. שנצטוינו על פדיון אמה העבריה [סהמ"צ לר"מ עשין רל"ד, רמב"ם עבדים פ"ד] שנא' [שמות כ"א ח'] והפדה. התבונן בענין שלמות תורתנו במכירת אמה שאינו רשאי למכרה אלא בדרך שיתקיים בה מצות יעוד [קדושין כ' ע"א, רמב"ם שם הי"א], לכסות קלון המכירה, ושאין ראוי לבנות ישראל שתמכרנה כי אם לאישות. והיעוד הוא תוך ימי המכירה [שם י"ח ע"א רמב"ם ה"ז]. ואסור למכרה אלא למי שאפשר ליעדה לו או לבנו, לפיכך אין מוכר אותה לאביו וכיוצא בזה מן הקרובים שאין קדושין תופסים בה [קדושין כ' ע"א], וכן בא ענין היעוד כי לפעמים יחשוק אותה האדון או הבן ובאה אליהם מצוה זו כדי שלא יבואו עליה בעברה. ומפני שלפעמים לא ירצה האדון או הבן ליעד אמרו [רמב"ם ה"ב] שאינו רשאי למכרה אא"כ העני. ואמרו [שם י"ז ע"ב, רמב"ם ה"ד] שאינה עובדת את הבן, כי ידוע הוא שהאב ידקדק במכירת בתו ולא ימכרנה אלא לאיש ידוע אצלו בנקיות, והבן אולי לא יהיה כמוהו. ולזאת הכונה אמרו [רמב"ם הלכה ו'] שהאדון אינו יכול למכרה לאיש אחר, מפני שהאב ידקדק באדון לכונה שכתבנו, ואלו היה האדון רשאי למכרה לא היה מדקדק בדבר זה, וימכרנה לאיש שאינו הגון ויפגום ממשפחתה. וכן הקלו בענין מכירתה שיוצאה בשש וביובל, או בסימנין [שם י"ד ע"ב]. ואין האב רשאי למכרה אלא כשהיא קטנה [כתובות מ' ע"ב ורמב"ם ה"א] שאז היא כאחד מקנייניו וכל שבחה ופחיתותה עליו. והקלו ג"כ בפדיונה שאמרו [רמב"ם ה"ג] שמגרעת פדיונה. ואמרו שמסייע בפדיונה. והסיוע בזה הוא כי הקטנה כשתמכר לשש שנים אין ספק שאינה ראויה למלאכה כתחלת המכירה כמו שהיא ראויה אחר שגדלה ב' או ג' שנים ומחשב בפדיונה בשנים הנותרות כפי ערך השנים הראשונות [שם כ' ע"א, רמב"ם שם פ"ב ה"ט].
<h2>דף ח.</h2>
המצוה רל"ב. נצטוינו בדין עבד עברי [סהמ"צ לר"מ עשין רל"ב, רמב"ם הל' עבדים פ"א] והוא אמרו ית' [שמות כ"א ב'] כי תקנה עבד עברי וגו'. ענין קנין ע"ע הוא שמוכר עצמו מפני דוחקו או שימכרהו ב"ד בגנבתו. אבל באה הקבלה האמתית שאינו רשאי למכור עצמו להצניע דמיו או לקנות סחורה או לתת לבעל חובו אלא א"כ צריך להאכיל לבניו [רמב"ם שם ע"פ תו"כ בהר פ"ז ה"א], וזה מורה על שלמות בני עמנו. ונמכר בגנבתו באה הקבלה האמתית [קדושין י"ח ע"א, רמב"ם הל' גניבה פ"ג הי"ב] שאין מוכרין אותו אלא לשלם קרן הגנבה לא לשלם הכפל. וכן אם היו דמיו יותר מכדי הגנבה אינו נמכר [שם], זה לשלמות בני עמנו. וכן באה הקבלה האמתית [סוטה כ"ג ע"א, רמב"ם הל' גניבה שם ועבדים שם ה"ב] שאין האשה נמכרת בגנבתה ואינה רשאה למכור עצמה, לפי שהמכירה לשעבוד קלון גדול לנשים, עם מה שיהיה זה הרגל לזנות. וכן לשלמות בני עמנו אמרו שאין מוכרין אותו אלא בצנעה ודרך כבוד [רמב"ם ה"ה, תו"כ שם פרשה ו' ה"א], ואין מוכרין אותו לגוי ואפילו לגר תושב [רמב"ם שם ה"ג]. וליושר ושלמות תורתנו מי שמכר עצמו לגוי [רמב"ם שם פ"ב ה"ז] אפילו עע"ז אין באים עליו בעקיפין ומצוה לפדותו כדי שלא יטמא בהם שנאמר [ויקרא כ"ה ל"א] אחרי נמכר גאולה תהיה לו, וכופין הקרובים לפדותו והקרוב קרוב קודם לענין הגאולה [קדושין ט"ו ע"ב]. התבונן במה שבא מן היושר והתקון בענין העבדים שאם מת האדון אינו עובד היורש אלא אם כן הניח בן [שם י"ז ע"ב] כי בידוע שהעבד יודע טבע הבן וברוב הוא הולך בדרכי האב ולא יצר לו בשנוי העבדות ההוא, מה שאין כן בשאר יורשים. והתבונן בשלמות תורתינו ומדת הרחמים והחנינה אמרו [שם כ' ע"א, כ"ב ע"א, רמב"ם פ"א ה"ט] כי טוב לו עמך במאכל עמך במשתה שלא תהא אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה יושב על גבי מוכין והוא יושב על גבי תבן אתה דר בכרך והוא דר בכפר או אתה בכפר והוא בכרך, דקדקו בכל עניניו באכילה ובמשכב, וכן במקום שיבחר לעצמו לדירה ידור הוא עמו. מכאן אמרו [קדושין שם] הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו, והכונה באמרו כקונה אדון לעצמו, לפי שהוא משועבד אליו באלו הענינים, עם הכונה בו גם כן שלפעמים יסתפק האדם לקנות פת נקיה או יין ישן לצורך עצמו ולא יסתפק לשנים, וכאשר קנה עבד עברי יצטרך שיאכל פת קיבר מפני העבד, וכן בשיור הדברים. והקלו בענין פדיונו לפי שהוא מגרע מפדיונו [שם כ' ע"ב רמב"ם פ"ב ה"ח] ויוצא לפי ערך שנים, והקלו לו בזה והכבידו האדון שהוציא כל דמיו יחד מתחלה ויקח בכסף פדיונו כפי הערך ההוא, וידוע הוא שסך הערך הוא מועט לפי רוב השנים. גם הקלו יותר בקנינו שאם הוסיפו דמיו מחשבים לו לפי ערך מכירתו ואם פיחתו מחשבין לו לפי השנים הנותרות [שם כ' ע"א]. והתבונן בחלוקות שבין מוכר עצמו למכרוהו בית דין לפי מה שבאה הקבלה האמתית [קדושין ט"ו ע"א כ' ע"א, רמב"ם פ"ב] שמוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית. הכונה בזה כי מוכר עצמו לא נמכר מפני עון והוא נמכר לפי הדמים הצריכים לו, ואין מן הראוי שנתיר לו ביאת השפחה ושנעבידוהו ביום ובלילה. אמנם נמכר בגנבתו גרם לו חטאו ואינו נמכר אלא לשש [שם י"ד ע"ב], ומן הראוי שנמכרהו בדרך שנמצא דמי הגנבה. וראה בהפלגת שלמות תורתנו אמרו יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית [שם כ' ע"א רמב"ם פ"ג ה"ד] לפי שידוע הוא כי כשיש לו אשה ובנים מבני עמו לא ימשך אחר השפחה וזרעה, אמנם כשאין לו אשה ובנים לפי שבטבע האדם להמשך אחר בת זוגו, איזו שתהיה ולהדבק באשה באהבה עם הזרע הראשון, אם נתיר לו שפחה כנענית כשאין לו אשה ובנים ימשך אחריה. ומאשר הנמכר בגנבתו נמכר בעברה כמו שבארנו הוא נרצע שמורה תכלית העבדות. אמנם מה שאמרו [רמב"ם פ"א ה"ג] בנמכר בגנבתו שב"ד אין מוכרין אותו אלא לישראל והמוכר עצמו נמכר לכל מי שירצה, הכונה בזה מבוארת ומה שבא בענין העבדים ממה שמורה תכלית הרחמים והחנינה אמרם [שם כ"ב ע"א, תו"כ בהר פ"ז ה"ג] שהאדון חייב במזון אשתו ובניו, וזה מבואר שאחר שהוא נמכר לעבדות אין מי שיספק להם מזונותיהם.
<h2>דף יד:</h2>
המצוה רל"ט. נצטוינו בדין הגנב [סהמ"צ לר"מ עשין רל"ט, רמב"ם גניבה פ"א ה"ד]. התבונן מה שיש בדין הגנבה מיושר ושלמות תורתנו, שהגנב כאשר סבב להפסיד חברו קנסוהו כפל הדבר ההוא. אמנם מה שבאה הקבלה האמתית [ב"ק ס"ה ע"ב, רמב"ם ה"ה] שאם הודה מעצמו פטור, כל זה משלמות תורתנו כדי לתת יד לפושעים, עם המבואר גם כן שאין תכונת זה שהודה מעצמו כתכונת הגנב שלא ישיב אלא בעדים ועל פי בית דין. ואם גנב שור או שה וטבחו או מכרו משלם ד' וה' [רמב"ם ה"ו וה"ז]. וכבר נתנו רבותינו [ב"ק ס"ז ע"ב] טעם בזה מפני שנשתרש בחטא. וזה אמת, כי מאחר שטבחו או מכרו כבר הניח בדעתו שלא ישיבנו עוד לבעליו. אמנם בא הקנס בשור ושה יותר משאר הדברים מפני שהם עומדין במקום הפקר, וקרוב הדבר מאד לגנבם יותר מן המטלטלים, והוא תשלומי ד' בשה כפלים משאר הגנבות, והוסיפו החומש בשור שהשור אין לו שמור כמו השה. ורבותינו נתנו בזה [שם ע"ט ע"ב] ואמרו גדול כחה של מלאכה שור שבטלו ממלאכתו משלם חמשה שה שלא בטלו ממלאכתו משלם ארבעה. ויש מרבותינו [ריב"ז שם] שאמרו מפני כבוד הבריות שור שהלך ברגליו משלם חמשה שה שנשאו על כתפו משלם ארבעה. ודין נמצא במחתרת [סנהדרין ע"ב ע"א וע"ב, רמב"ם הל' גניבה פ"ט ה"ט] שאם הרגו בעל הבית או שאר בני אדם פטורין. ובא הפירוש המקובל [סנהדרין ע"ב ע"ב, רמב"ם שם ה"ט] שאין חלוק בזה בין נמצא ביום ובלילה או נמצא במחתרת בתוך גגו או בתוך חצרו או קרפפו, ירדה תורה לסוף דעתו של אדם שכל מי שבא לגנוב ממון בסתר ברשות חברו, חזקה עליו שיהרוג חברו כדי שיוכל לקחת ממונו או אם יעמוד לפניו יהרגנו וכך בארו רבותי' [שם עמוד א']. ומה שאמ' אם זרחה השמש עליו [שמות כ"א ב'] בא הפי' המקובל [סנהדרין שם] שאם ברור הדבר כשמש שזה אינו הורגו יש לו דמים כגון אב שבא במחתרת על בנו, וראה מה שיש משלמות הענין בזה שהם לא דקדקו בזמן ובמקום רק מה שנמצא בטבע האנשים על הרוב. ובאה הקבלה האמתית שאם היה יוצא הגנב במחתרת [צ"ל מן המחתרת] או מן המקום שהוא בו יש לו דמים, שודאי זה איננו רודף ובדעתו היה לצאת מן המקום ושלא להזיקו. וכן אם נמצא במקום שאין בני אדם מצויין שם כגון תוך גנתו או תוך שדהו או תוך הדיר והסהר יש לו דמים [רמב"ם הי"ב] כי זה לא נכנס לתוך רשות זה אלא כסבור שאין שם בני אדם ולא נכנס על דעת להרוג, כמו שנראה מדעת הנכנס במקום שבני אדם מצויין.
<h2>דף טז.</h2>
האזהרה ר"ס לר"ם [סהמ"צ ל"ת ר"ס, עבדים פ"א ה"ג] הוזהרנו מלהניח הגוי השוכן בארצנו להעביד עבד עברי שמכר עצמו לו. והוא אמרו יתעלה [ויקרא כ"ה נ"ג] לא ירדנו בפרך לעיניך, ולא נאמר אחר שזה העבד העברי פשע בנפשו ומכר עצמו לגוי נניחנו לפי מעשיו, אבל נשגיח על חמסו בזה ונזהירהו מלהעבידו עבודת פרך. ולשון סיפרא [תו"כ בהר פרשה ח' ה"ח] לא ירדנו בפרך לעיניך אי אתה מצווה אלא לעיניך, ר"ל שאינך חייב לתפשו על זה בביתו אם יעבידהו עבודת פרך אם לאו, אבל כל זמן שנראהו עושה זה נזהירהו ממנו, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת, כי אין ראוי שיראה אדם איש עברי מאחיו שיעבוד בו איש נכרי בפרך, והרואה ואינו מוחה בידו הוא עובר על אזהרת לא ירדנו בפרך לעיניך, ואפשר שיהיה זה סבה שיוציאנו מתחת ידו ויפדנו.
<h2>דף יז.</h2>
המצוה קצ"ז. לר"מ [סהמ"צ עשין קצ"ו, הלכות עבדים פ"ג הי"ד] צווינו להעניק לעבד עברי, ולרחם עליו בעת צאתו חפשי, ולא יצא ריק הידים, והוא אמרו ית' [דברים ט"ו י"ד] העניק תעניק לו מצאנך וכו', ע"כ. וכונת מצוה זו מבוארת בענין הצדקה, אמנם מה שאמרו [י"ד ע"ב] שאין מעניקין אלא לנמכר בגנבתו. הוא שאחר שהביאו ההכרח שימכר בגנבתו, ראוי לחמול עליו. אמנם המוכר עצמו אפשר שזה מכר עצמו מתוך הריוח ולא מתוך הדחק ומפני זה אינו חובה להעניק לו, מה שאין כן בנמכר בגנבתו. ולזאת הכונה היוצא בגרעון כסף אין מעניקין לו [ט"ז ע"ב, רמב"ם שם]. ומפני שההענקה היא לחמלה עליו אמר [ט"ו ע"א, רמב"ם שם הט"ו] שענק עבד עברי אין בעל חוב גובה ממנו.
האזהרה רל"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת רל"ג, עבדים פ"ג הי"ד] הוזהרנו מלהוציא העבד העברי ריק הידים מעבדותו כשיצא חפשי בסוף שש שנים, אבל נעניקהו דבר מהוננו על כל פנים, והוא אמרו יתעלה [דברים ט"ו י"ג] וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת בעצמה לחמלה על העניים.
<h2>דף יז:</h2>
המצוה רל"ג. לר"מ [סהמ"צ עשין רל"ג, הלכות עבדים פ"ד] צוינו לישא אמה העבריה אדוניה אשר קנאה, או בנו, וזאת היא מצות יעוד [קדושין י' ע"ב, י"ט ע"א]. ובבאור אמרו [בכורות י"ג ע"א] מצות יעוד קודמת למצות פדיה אמרו ית' [שמות כ"א ח'] אשר לא יעדה והפדה. ודע שדין עבד עברי ודין אמה העבריה אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג [ערכין כ"ט ע"א וש"נ, רמב"ם שמיטה ויובל ה"ט].
<h2>דף יח.</h2>
האזהרה רס"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת רס"א, עבדים פ"ד ה"י] הוזהר הקונה אמה עבריה שלא למכרה לזולתו והוא אמרו [שמות כ"א ח'] לא ימשול למכרה בבגדו בה, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת כי אמה העבריה מכרה האב וידוע שלא ימכרנה אלא לאדם הגון, עם הכונה בו שאין ראוי למכרו אמה העבריה כדרך שימכרו שאר הקנינים הקנויים לו כי זה יהיה בזיון גדול. ולכונה זו גם כן אמרו [קדושין י"ח ע"א] שאין אדם יכול למכור עבד עברי ולא ליתנו לאחר. וכתב הר"ם בפ"ד מהלכות עבדים [ה"י] ויראה לי שלא הוצרך הכתוב לאסור דבר זה באמה, אלא מפני שיש לי ליעדה לבנו לכך נאמר לעם נכרי לא ימשול וגו'.
<h2>דף כ:</h2>
המצוה קפ"ג. לר"ם [סהמ"צ עשין קל"ט, שמיטה ויובל פי"ב] צוינו להיות פדיון הקרקעות המכורות תוך חומות המדינה עד סוף שנה בלבד, ואחר השנה יקומו לקונה ולא יצאו ביובל. והוא אמרו ית' [ויקרא כ"ה כ"ט] ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה. וכונת הפדיון תוך שנה, זה מבואר שהוא דרך היושר וטוב סדר בני אדם ולמנוע כל קנאה ואיבה, אמנם משעברה שנה כבר החזיק זה בקנינו ויקשה לו אם יצא מתחת ידו. ואין לבתי ערי חומה דין יובל, ר"ל, שיצאו ביובל [עי' ערכין ל"א ע"א ורמב"ם שם ה"ט] כי מה שירצו מן השדות שהוא דבר עומד קיים, הוא שחוזר לבעלים ביובל כדי שישובו איש לאחזתו, ואין זה הענין בבתים הבנויים בתוך העיר כי זה מעשה אדם וקניניו. אמנם בתי החצרים שהם בשדות דינן כדין השדות [ערכין ל"ג ע"א רמב"ם ה"י] וזה מבואר.
<h2>דף כא:</h2>
המצוה רכ"ב. שנצטוינו בדין יפת תאר [סהמ"צ לר"מ עשין רכ"א, רמב"ם הל' מלכים פ"ח ה"ב] ענין כונת מצוה זו מבואר במאמר רבותינו לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, לפיכך הותרה אפילו לכהן גדול [רמב"ם שם ה"ד] כי יצר הרע שוה בכל האנשים. ובא התר זה כהתר האסורין במקום הדחק ומפני זה התנו בזה תנאים רבים [כ"ב ע"א] שלא ילחצנה במלחמה ושלא יחשוק שתים, ושלא יקח אחת לו ואחת לאביו שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. והר"ם ביאר טעם דין זה פמ"א משלישי [מו"נ] ז"ל דין יפת תאר ידעת אמרם לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, ועם זה יש בכלל מצוה זו מן המדות הטובות שצריך שיתנהג בהם החשובים מה שאעיר עליו, והוא שאעפ"י שגבר יצרו ולא יוכל לסבול ולכוף יצרו צריך שייחדה במקום נבחר, והוא אמרו [דברים כ"א י"ב] אל תוך ביתך, ואין מותר לו שילחצנה במלחמה כמו שבארו שם [כ"ב ע"א], שאין מותר לבעול אותה פעם שניה עד שינוח אבלה ותשקוט דאגתה ואין מונעין אותה מן האבל ומן הבכי ולא מהמנע מן הרחיצה כמו שכתוב [שם שם י"ג] ובכתה את אביה וגומר כי לבעלי האבל מנוחה בבכיה ועורר אבלם עד שיחלשו כוחותם הגופניות מסבול המקרה ההוא הנפשיי כמו שלבעלי השמחה מנוחה בימי השחוק.
האזהרה רס"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת רס"ג, מלכים פ"ח ה"ו] הוזהרנו מלמכור אשת יפת תאר אחר בעילתה בזמן שבעלה בעת כבישת הארץ ואם מכרה לוקה כפי מה שנתבאר במקומו, והוא אמרו יתעלה [דברים כ"א י"ד] והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכור לא תמכרנה בכסף, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת כי אחר שלקחה למלאות תאותו איננו מן הראוי שימכרנה. ודין יפת תאר הוא שאחר שבעלה ביאה ראשונה והיא בגיותה אם רצתה ליכנס תחת כנפי השכינה מטבילה לשם גרות, ואם אינה רוצה יושבת בביתו ומניחה לבכות על אביה ועל אמה ועל דתה, וכל זה משלמות תורתנו. ולמען לא ימשך אחריה כשהיא בגיותה צותה תורתנו שתגדל צפרניה ותגלח ראשה כדי שתתגנה בעיניו, לא רצתה להתגייר מגלגלין עמה כל שנים עשר חדש, לא רצתה מקבלת ז' מצות שנצטוו בני נח ומשלחה לנפשה, והרי היא ככל הגרים התושבים, ואינו נושא אותה שאסור לישא אשה שלא נתגיירה. האזהרה רס"ד לר"ם הוזהרנו מלהעביד אשת יפת תאר גם כן אחר בעילתה, ר"ל שלא ישתעבד בה וישאירנה אצלו כשאר הפלגשים המשועבדים. והוא אמרו יתעלה [דברים שם] לא תתעמר בה תחת אשר עניתה. ולשון ספרי [דברים פיס' רי"ד] לא תתעמר בה לא תשתמש בה. הנה נתבאר לך שאלו שני לאוין מזהירים בשני ענינים נבדלים, וזה שהוא מוזהר מלמכרה לזולתו ולהשאילה [צ"ל ולהשאירה] גם כן על צד השעבוד, אך יעשה כמו שצוה יתעלה ושלחתה לנפשה ומכור לא תמכרנה בכסף. וכן באורו [סנהדרין פ"ה ע"ב] באמרו [דברים כ"ד ז'] גונב נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו, אמרו משיכניסהו בביתו וישתמש בו, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת בעצמה לכונה שכתבנו באזהרה הקודמת. והוצרכה אזהרה זו שלא להתעמר בה ברשותו אחר שלקחה למלאות תאותו, ואלו באה האזהרה זו לכך הייתי אומר אין מן הראוי שיתעמר בה אחר שלקחה למלאות תאותו אבל יוכל למכרה. ואלו באה אזהרה שלא יוכל למכרה לאחר הייתי אומר אין מן הדין שימכרנה לאחר לשפחה אחר שמלא תאותו ממנה, אבל יוכל הוא להשתעבד בה ולהשאירה אצלו לשפחה, כי בידוע שיחמול עליה לפי שהיתה לו כאשה, לכך נאמר לא תתעמר בה.
<h2>דף כב.</h2>
האזהרה רנ"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת רנ"ז, עבדים פ"א ה"ז] הוזהרנו מלהעביד עבד עברי בעבודה שיש בה בזיון גדול וצער, כמו שנעשה בעבד כנעני. והוא אמרו יתעלה [ויקרא כ"ה ל"ט] לא תעבוד בו עבודת עבד. ובסיפרא [תו"כ בהר פ"ז ה"ב] לא יטייל אחריך באלנטא ולא יתן לפניך כלים למרחץ. באלנטא הוא כסא קטן שישב בו כשתיגעהו ההליכה ויקחהו העבד וילך אחר אדוניו, וכן כל כיוצא באלו העסקים מוזהר מלהטילם על עבד עברי, אמנם נשתמש בו כמו שיצוה האדם השכיר והאומן שנשכרו לעשות מלאכה אחת. והוא אמרו יתעלה [ויקרא שם מ'] כשכיר כתושב יהיה עמך, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת שכל זרע ישראל בני מלכים הם ואין להשתעבד בהם כדרך עבודת העבדים הכנענים ואין צריך לומר שאסור להעבידו בדבר שיש בו עמל וצער גופו גם בדברים שיש בהם חסרון כבוד כגון להוליך כליו בבית המרחץ אסור. ואפילו לחלוץ לו מנעלו אסור. ומה שבאה הקבלה האמתית [ב"מ ע"ג ע"ב] שכל מי שאינו נוהג כשורה מותר להשתמש בו בעבד, כל זה לשלמות התורה ומבאריה, כי עקר האזהרה היא כאשר הוא מבני עמנו ועושה מעשה עמנו. ומה שבאה הקבלה [תו"כ שם] לא תעבוד בו עבודת עבד אבל אתה עובד בבן חורין, אעפ"י שזו מדה מגונה לא הוזהרנו עליה בבן חורין כאשר הוא בדעתו וברשותו, אם לא ירצה לא יעשה ואם יעשה לא יצטער בכך אחר שהוא עושה מדעתו אבל העבד העברי שהוא נמכר ונפשו שפלה במכירה, וירא את אדניו ועושה בעל כרחו בעבדות שיש בו בזיון לפיכך הוזהרנו בכך.
האזהרה רנ"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת רנ"ח, עבדים פ"א ה"ה, וכן פ"ט מהלכ' גניבה ה"א] הוזהרנו מלמכור עבד עברי כמו שימכרו העבדים בשוה, וזה שנעמידהו במקום מכירת העבדים ונכריז עליו ויוסיפו הקונים בדמיו, לא נעשה זה בשום פנים כי אם בצנעה ובדרך נאה. והוא אמרו יתעלה באזהרה על זה [ויקרא כ"ה מ"ב] לא ימכרו ממכרת עבד, ולשון סיפרא [תו"כ בהר פרשה ו' ה"א] לא ימכרו ממכרת עבד שלא יעשה סימטא ולא יעמידם על אבן הלקח. ובכלל אזהרה זו בלא ספק אזהרה לגונב נפש מישראל ומכרו כי הוא מכרו בתורת עבד כנעני ויהיה עובר על אמרו לא ימכרו ממכרת עבד. וכבר קדם לנו זכרון זה [ל"ת רמ"ג], ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת בעצמה שאין ראוי למכור זרע קדש כדרך העבדים, לפי שיצטער קודם שיתבזה במכירתו על אבן הלקח כדרך מכירת העבדים.
האזהרה רנ"ט לר"ם [סהמ"צ ל"ת רנ"ט, עבדים פ"א ה"ג] הוזהרנו מלהעביד עבד עברי בדבר שאין לו צורך בו וזאת העבודה היא הנקראת עבודת פרך. והוא אמרו יתעלה [ויקרא כ"ה מ"ג] לא תרדה בו בפרך אבל לא נעבידהו אלא כשנצטרך על כל פנים לעשות הדבר ההוא אשר נטילהו עליו. ולשון (ספרי) [ספרא] [תו"כ בהר פרשה ו' ה"ב] לא תרדה בו בפרך שלא תאמר החם את הכוס הזה והוא אינו צריך לו וכן כל כיוצא בזה. והם לא הביאו משל כי אם המלאכות הקלות והנקלות. ועכ"ז אינו מותר אלא בעת הצרך. כונת אזהרה זו מבוארת בעצמה שזה מורה על תכונה רעה למי שמעביד העבד במה שאין צריך לו שנראה שהוא מצטער על שעומד בטל, והעבד מצטער כאשר יצוהו לעשות לו מלאכה שאינה צריכה, ולא יצטער כאשר יעשה מה שצריך לו, כי הוא יודע שקנה אותו לעשות חפצו במה שצריך לו. ובכלל עבודת פרך שלא יצוהו לעשות עבודה שאין לה קצבה כגון שיאמר לו עדור תחת הגפן וכיוצא בזה עד שאבא כי תכבד עליו העבודה אחר שאינו יודע שיעורה אלא אומר לו עדור דבר זה עד שישלם עדור שעה א' וכיוצא בזה, ולשון סיפרא לא תרדה בו בפרך שלא יאמר לו החם לי את הכוס והוא אינו צריך צנן לי הכוס הזה והוא אינו צריך עדור תחת הגפן הזה עד שאבא, שמא תאמר לצרך עצמי אני עושה הרי הדבר מסור ללב ונאמר בו ויראת מאלקיך. ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה אין לי אלא באיש אשה באשה איש באשה אשה באיש מניין ת"ל איש באחיו לא תרדה בו בפרך, בו אי אתה רודה בפרך אבל אתה רודה בבן חורין בפרך. הכונה מבוארת במה שכתבנו באזהרת רנ"ז.
<h2>דף כד.</h2>
המצוה רל"ה. שנצטוינו לדון בדין עבד כנעני [סהמ"צ לר"מ עשין רל"ה, רמב"ם הל' עבדים פ"ה] והוא שנעבוד בו לעולם, ושאין לו חרות אלא בשן ועין. ובאה מצוה זו בעבד כנעני, כמו שבאה האזהרה שלא לעבוד באחד מישראל, כדי שיודע ההבדל שבין עם ישראל לשאר העמים, עם הכונה בו כי כשיצטרך האדם למשרת או לעבד ישתעבד באלו לקיים המצוה, ולכונה זו אמרו [גיטין ל"ח ע"א וש"נ] כל המשחרר עבדו עובר בעשה. אמנם אם יצטרך לדבר מצוה מצוה לשחררו [שם וברכות מ"ז ע"ב] וזה משלמות תורתנו, וכן בשפחה שנוהגין בה מנהג' הפקר כופין את אדוניה לשחררה, שאין לך מצוה במקום שהפקר וזנות מצוי שם. וכן מה שבאה הקבלה האמתית שעובר השפחה מיוחס אחריה [קדושין ס"ט ע"א] מאמרו [שמות כ"א ד'] האשה וילדיה תהיה לאדוניה. והבא על שפחה כנענית ולדה כמוה היה זה מפני שהאם היא חמר לולד, ואין ספק שהבן שהוא מזרע הטמאים לא יהיה קדש, ומי יתן טהור מטמא, ואפשר שישען על הזרע ההוא, וכאשר יראה שלא יקרא לו זרע יתרחק מהוליד ממנה או אם יוליד ישתדל שישא ישראלית. ויציאת עבד כנעני בשן ועין לפי מה שכתוב בתורה [שם כ"א כ"ו] או בראשי אברים שאינם חוזרים [קדושין כ"ד ע"א] לפי מה שבאה הקבלה האמתית, זה מורה על יושר ושלמות תורתנו מפני שהכהו מכת אכזרי מכה שהיא נרשמת לעולם, קנסוהו שיצא מאתו, וכל זה להרחיקו ממדת האכזריות ולחמול על זה שהוא בתאר אדם, וחייב במקצת מצות, ושלא יהיה אדם אכזרי לעבוד בו בעבור שהוא תחת ידו. ומאשר מי שאין לו מצוה הוא בהמה בצורת אדם, אמרו רבותינו [רמב"ם פ"ה ה"ה] שעבד שלא מל ולא טבל אינו יוצא בראשי איברים.
<h2>דף כה.</h2>
המצוה ק' להקב"ה צונו שנטבול במי מקוה ואחר נטהר מאיזה מין ממיני הטומאה שנטמאו בה [לשון הר"מ עשין ק"ט, רמב"ם הל' מקואות] והוא אמרו ית' [ויקרא ט"ז כ"ו] ורחץ את כל בשרו במים ואחר יבא אל המחנה, ובאה הקבלה [ערובין ד' ע"ב, ותו"כ ויקרא שם] מים שכל בשרו עולה בהם, והוא שיעור מקוה, אלא א"כ יהיו המים נובעים כי אז אין להם שיעור [מקואות פ"א מ"ז מ"ח], כמו שנתבאר בתלמוד זאת המצוה. ומתנאיה שהזב בלבד יהיו המים אשר יטהר בהם נובעים [מקואות פ"א מ"ח] כמו שבא בו הכתוב [ויקרא ט"ו י"ז] במים חיים, ואין הכונה באמרו שהטבילה מצות עשה שיתחייב על כל פנים כמו שיתחייב כל מי שנתעטף בטלית שיעשה ציצית או כל מי שיש לו בית שיעשה מעקה, אמנם ארצה בזה דין טבילה, והיותנו מצווין שמי שירצה ליטהר מטומאתו לא תגיע לו כי אם בטבילה במים ואז יטהר. ולשון ספרא [תורת כהנים אחרי מות פרשה ט' חלק ג'] ורחץ במים יכול גזרת מלך ת"ל ואחר יבא אל המחנה מפני הטומאה. רומז אל זה העקר שבארתי לך שזה דין בלבד מי שירצה להטהר יעשה כך, וזה הדין הוא המצוה, אמנם שנחייבהו טבילה על כל פנים לא, אבל מי שירצה לישאר בטומאתו ולא יכנס למחנה שכינה ימים רבים הרשות בידו. וכבר אמר הכתוב [ויקרא כ"ב ז'] שכל מי שנטמא ויטבול שהוא טהור אבל לא תושלם טהרתו עד שיעריב שמשו. וכזה בא ג"כ בפירוש המקובל שהוא צריך שיטבול וגופו מגולה נוגע בשטח המים ואמרו [ערובין ד' ע"ב] כל בשרו שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין המים. הנה נתבאר לך שזאת המצוה והיא מצות טבילה כוללת כל משפטי הטבילה ודיני החציצה ודיני טבול יום ע"כ. וכתב הר"ם בסוף ספר טהרה [רמב"ם פי"א מהל' מקואות הי"ב] דבר ברור וגלוי שהטמאות והטהרות גזרת הכתוב הן ואינם מדברים שדעתו של אדם מכרעת אותן, והרי הן מכלל החקים, וכן הטבילות וכן הטמאות מכלל החקים, הם שאין הטמאה [טיט או] צואה שתעבור במים, אלא גזרת הכתוב הוא, והדבר תלוי בכונת הלב, לפיכך אמרו חכמים [חגיגה י"ט ע"א] טבל ולא הוחזק כאלו לא טבל, ואעפ"י כן רמז יש בדבר [כשם] שהמכוין לבו לטהר [חסר מה"ד, כיון שטבל טהור ואע"פ שלא נתחדש בגופו דבר, כך המכון לבו לטהר] נפשו מטומאת הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן הדעות והביא [נפשו] במי הדעת [טהור] הרי הוא אומר [יחזקאל ל"ו כ"ה] וזרקתי עליכם מים וגו' וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם ע"כ. וזה שכתב הר"ם שזה איננה מצוה שיתחייב עליה, נמשך לטעם שכתב הר"ם בענין הטמאות פ' מ"ה משלישי [מו"נ ח"ג (פמ"ה) [פמ"ז] שהכונה היתה לשמירה שלא להכנס למקדש תמיד. אמנם קצת מן החכמים [דעת השאילתות שאלתא צ"ו, בה"ג הל' נדה סי' מ"א הלכות ראו סי' ט"ו, ר"ח בתוס' יומא ח' ע"א ד"ה דכו"ע ועוד] אמרו שהטבילה מצוה מחוייבת. ואמ' [יומא ח' ע"א] טבילה בזמנה מצוה. ולפי דעתם יהיה ענין הטמאות להערה כמו שכתבנו, וכן ענין הטבילה. וממה שכתב הר"ם בסוף טהרה נראה שהטבילה להערה. וכבר ידעת מאמרם [שהש"ר פ"א י"ט] למה נמשלו דברי תורה למים מה מים מעלים את האדם מטומאה לטהרה אף דברי תורה כן. ושעור ארבעים סאה זה השעור הלכה למשה מסיני שצריך לגוף האדם [ערובין ד' ע"ב]. אמנם שלא יהיה דבר חוצץ בינו לבין המים בזה יש הערה שיטהר עצמו בלתי חציצה ובלתי דבר מונע, ואמנם מה שבאה הקבלה שאין טובלין במים שאובים להערה שהטהרה היא מה' וזה ידוע. ומה שבאה הלכה למשה מסיני ששלשת לוגין פוסלין המקוה לא נתברר לנו דבר שתנוח בו דעתנו, ומה שהצריכה תורה מים חיים לזב יותר משאר הטמאות, אפשר שהזיבה באדם מורה על שפע החמר וטמאה גדולה, וצריך הערה רבה.
<h2>דף כו.</h2>
המצוה רמ"ה. נצטוינו בדין מקח וממכר [סהמ"צ לר"מ עשין רמ"ה, רמב"ם הלכות מכירה] והוא אמרו [ויקרא כ"ה י"ד] וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה וגו'. ודיני מקח וממכר כפי מה שבאה הקבלה האמתית הם אלו [ב"מ מ"ז ע"ב, רמב"ם פ"ג] כי המטלטלים והבהמות נקנין במעות דין תורה, שכן דרך הקנין הנהוג, אלא שתקנו חכמים שאיננו קונה עד שימשוך הדבר. כדי להתרחק מן האונאות גזרה שמא יאמר [המוכר למקבל המעות] [כ"ה בגליון קטוע] נשרפו חטיך בעליה, וכיוצא בזה, ומפני זה אינו קונה אא"כ משך ויכול לחזור בו [שם ורמב"ם ה"ה]. ומפני שזה הוא דבר שבממון יש להם לתקן כפי מה שיראו לפי הזמן. ומה שאמרו [ב"ב פ"ד ע"ב, ורמב"ם שם פ"ד ה"ג וה"ד] שאין המשיכה קונה אלא בסימטא וחצר של שניהם ולא בר"ה ולא בחצר שאינה של שניהם, מפני שהמשיכה היא להכניס הדבר ברשותו וזה עדיין לא נכנס ברשותו. אמנם ההגבהה קונה בכל מקום [שם] שמשהגביהו ברשות הוא. והדברים שאי אפשר להגביהם ולא למשכם מפני שיש במשיכתן טורח גדול נקנין במסירה [רמב"ם שם פ"ג ה"א ב"ב פ"ו ע"א]. ואעפ"י שאין קנין גמור לפי תקנת רבותינו אלא במשיכה או בהגבהה או במסירה משנתנו המעות כל מי שחוזר בו מקבל מי שפרע [ב"מ מ"ד ע"א]. כי ידוע הוא כי משנמסרו המעות כל אחד גומר בדעתו לקיים הדבר, ולאי זו סבה שירצה אחד מהם לחזור הוא משנה בדבר שהניח דעתו עליו לגמרי, וזה לא יתכן לעשות לפיכך מקלל[ים] אותו ואומרים לו מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ואנשי סדום ועמורה ומצרים שטבעם בים הוא יפרע ממי שאינו עומד בדבורו. ואמנם קנין הקרקעות בחזקה [קדושין כ"ו ע"א] והוא כשיאמר לו לך חזק וקנה [ב"ב נ"ג ע"א, רמב"ם פ"א ה"ח] ואחר החזיק בה, והחזקה היא כגון שנעל או גדר כל שהוא [ב"ב נ"ב ע"ב], הואיל והתחיל להשתמש בה הרי היא עומדת בחזקתו והאחר כבר הוציאה מחזקתו ומרשותו. וכן נקנה בשטר [קדושין שם רמב"ם ה"ז] והתנו דבר זה במוכר שדהו מפני רעתה [ב"ב נ"א ע"א], שאחר שנכתב השטר גמר והקנה בזה. וכן נקנה בכסף במקום שאין דרכם לכתוב שטר, אמנם במקום שדרכן לכתוב בשטר לא נשלם הקנין עד שיעשה השטר [קדושין כ"ו ע"ב רמב"ם ה"ב].
<h2>דף כט.</h2>
המצוה ק"ז. שנצטוו הכהנים ליטמא לקרובים [סהמ"צ לר"מ מצוה ל"ז]. לשון הר"מ צונו שיטמאו הכהנים לקרובים הנזכרים בתורה [ויקרא כ"א ב'—ג'] כי מפני שמנעם מלהטמא במת כלל, וזה לכבודם התיר להם הטומאה לקרובים, אולי היינו חושבים שהבחירה להם וזה רשות בלבד, ואם רצו יטמאו ואם לא רצו לא יטמאו, ע"כ גזר עליהם זה וחייב להם חיוב והוא אומרו ית' [שם שם ג'] לה יטמא ר"ל לאחותו. וכתוב בסיפרא [תו"כ אמור פרשה א' הי"ב] לה יטמא מצוה לא רצה להטמא מטמאין אותו בעל כרחו, ומעשה [זבחים ק' ע"ב] ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה ליטמא ודחפוהו חכמים וטמאוהו בעל כרחו. וזאת עצמה היא מצות אבול, ר"ל שכל איש מישראל יתחייב להתאבל על קרוביו ר"ל החמשה מתי מצוה, ומחזיק זה החיוב באר בכהן שהוא מוזהר מן הטומאה שיטמא עכ"פ כאיש ישראל, כדי שלא יחלשו משפטי האבלות. וכבר התבאר [זבחים ק' ע"א] שאבלות יום ראשון מן התורה. ובבאור אמרו במועד קטן [י"ד ע"ב] אבל אינו נוהג אבלותו ברגל אאבלות [צ"ל אי אבלות] דמעיקרא היא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. הנה נתבאר שחיוב האבלות מדאוריתא ושהיא מצות עשה, אמנם ביום ראשון בלבד, ובשאר השבוע דרבנן ושאפילו הכהן ינהוג אבלות ביום ראשון ויטמא לקרוביו, והבן זה ע"כ. כבר נתבאר מלשון הר"ם שענין הטומאה בכהנים לחזוק ענין האבלות שיהיה כשאר קרובים, ומפני זה אינו מטמא להרוגי ב"ד [רמב"ם פ"ד מהל' אבל ה"ח] והפורשים מדרכי צבור [תו"כ אמור פרשה א' הט"ז] והנפלים [שם ה"ו], ומאבד עצמו לדעת לפי שאין מתאבלין עליהם [רמב"ם פ"א מהל' אבל ה"ו—י"א], וכן בכל קרוב שאין מתאבלין עליו. ונתבאר לפי כונה זו שמצות האבלות גדולה אחר שבאה מצוה בטומאת הכהנים לסבת האבלות. ויראה לי גם כן הטעם בזה כי הוזהרה הטומאה לכהנים לקדושתם ולזכות דעתם, ומפני שהטבע מחייב להתאבל על הקרובים הותרה להם הטומאה לקרובים, ולא הותרה אלא לאותם שטבע האדם להתאבל עליהם, ובאה המצוה להכריחם בזה, מפני שטבע האדם להתרחק מן המת כל שכן כשיש לו קרוב שמוטל עליו ויבא בזה לידי נוול מתעפש האויר בהלנתו, גם כי על הקרוב מוטל ענין הקבורה, ואלו לא היה יכול ליטמא לו לא היה מתעסק בו. ולזאת הכונה מטמא הכהן למת מצוה שאין לו קוברים אחרים [נזיר מ"ז ע"א] והוא במקום שלא ימצא מתעסקים בקבורתו [שם מ"ג ע"ב]. וכן לזאת הכונה מטמא הכהן לאשתו הנשואה [זבחים ק' ע"א] שעשאוה כמת מצוה [רמב"ם שם פ"ב ה"ז] שעזבה כל בית אביה. ומוטלת עליו והוא יורשה [בבא בתרא קי"א ע"ב]. והטומאה באשתו מדברי סופרים לפי דעת הר"ם [רמב"ם הלכות אבלות פרק ב' הלכה ז'] ולכונה שכתבנו. ואינו מטמא לה כשהיא כשרה [צריך להגיה, "אלא כשהיא כשרה"] אבל לא כשהיא פסולה [יבמות כ"ב ע"ב], כדי שלא תהיה בעיניו כאשתו ויגרשנה, שהפסול ראוי שיסיר האישות אשר ביניהם, אמנם לשאר קרובים מטמא לפסולים [יבמות שם] לפי שהפסול לא ימנע הקרבה. ואינו מטמא לאחותו נשואה [ויקרא כ"א ג'] לפי שהנשואה כבר נתרחקה מטבע האדם קצת רחוק. וכן אם אינה בתולה כגון שהיא אנוסה ומפותה [יבמות ס' ע"א]. ולכונה זו שאמרנו גם כן אינו מטמא לספקות [תו"כ אמור פרשה א' הי"ג] לפי שאין בטבע האדם להתפעל בהם. ובענין מצות האבלות הערה גדולה, שיראה כאשר הוא סוף כל האדם וישתדל בענין שלא ישיגהו העדר, ככונת הפסוק [קהלת ז' ב'] טוב לכת אל בית אבל מלכת אל בית המשתה והחי יתן אל לבו. ולזאת הכונה אמרו [מועד קטן כ"ז ע"ב] כל שלשת ימים הראשונים יראה אדם עצמו כאלו חרב מונחת על כתפו משלשה עד שבעה כאלו מונחת בקרן זוית, מכאן ואילך כאלו עוברת נגדו בשוק, וכל זה להערה. כתב הר"ם [רמב"ם פי"ג מאבל הי"ב] כל זה להכין עצמו ויחזור ויעור משנתו והרי הוא אומר [ירמיה ה' ג'] הכיתי אותם ולא חלו, מכלל שצריך להקיץ ולחול. ולא בא מן התורה בענין האבלות אלא יום ראשון כי די בזה ולא עמסה עלינו תורתנו השלמה דבר שיולד ממנו צער לגוף, כי אלו באה לנו המצוה להתאבל יותר היה זה צער לגוף. ורבותינו כפי מה שראו שהטבע נמשך בזה אמרו [מו"ק כ"ז ע"ב] על שלשה לבכי מפני שהוא חצי המרובע, ושבעה להספד שהוא המרובע, ושלשים לתספורת. וקצת דברים אחרים שזמנם ההקף הירחי, וגדרו שאין ראוי להתאבל עליהם כפי חכמתם. ועכ"ז אמרו [מו"ק שם] שאין בוכין עליהם יותר משלושים יום, שהוא ההקף הירחי. שאין לנו גדול ממשה שכתוב בו [דברים ל"ד ח' ע"ש] ויבכו אותו שלשים יום, ואין מספידין יותר מי"ב חדש [מו"ק כ"ב ע"ב, וצ"ל בשנים עשר חדש] שהוא ההקף השמשי. ועל אביו ועל אמו יש קצת דברים שנוהגין אותם משנים עשר חדש, וזה לכבודם ויראתם שהוקש לכבוד המקום [ב"מ ל"ב ע"א] ויראתו [קדושין ל' ע"ב]. ועם הכונה גם כן שהפסד אב ואם הוא הפסד שאין לו תשלומים מה שאין כן בשאר הקרובים. ומה שלא בא אבלות אלא בבן קיימא, זה מבואר שלא יתעורר טבע האדם אלא בבן קיימא, וה' לא צוה על הנמנעות. וכן האפיקורוסין והפורשין מדרכי צבור והרוגי ב"ד שנהרגו ברשעתם ומאבד עצמו לדעת שהוא חוטא לנפשו באלו אין מתאבלים עליהם, כי אין ראוי להתאבל על שונאי ה'. ואסור המלאכה וענינים שבאו בענין האבלות [מו"ק פרק שלישי] הענין מבואר בעצמו לכונת האבלות. ומה שאמרו [שם כ"ז ע"ב] שאבל יום ראשון אינו אוכל משלו, כל זה מורה על יושר הנהגתו כי ביום הראשון לפתיחת האבלות. ולצערם לא ימצאו מי שיכין להם בבית וימנעו מן האכילה. ויש הוראה בזה ג"כ על החברה הראויה שתפול בין האנשים להיות כל אחד אח לצרה, ונותן משלו בעת צרתו. ומה שאמרו [שם כ"ז ע"א, רמב"ם פ"א מהל' אבל ה"ב] שאינו נוהג אבלות עד שיקבר ויסתם הגולל אפשר שהכונה בזה, כי לא יתיאש ממנו יאוש גמור עד שיקבר. והשולחים מתיהם לקבור בעיר אחרת מתחילים אבלותם משיחזירו פניהם מהם [שם כ"ב ע"א], לזאת הכונה כתב הר"ם [רמב"ם שם פי"ג ה"ב] כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים אכזרי [ברמב"ם הרי זה אכזרי] אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה.
המצוה י' המילה [בסהמ"צ עשין רט"ו], שנאמר [ויקרא י"ז י'] וביום השמיני ימול בשר ערלתו, ונאמר [בראשית י"ז י'] המול לכם כל זכר, ונאמר [כנראה שצ"ל ימול לכם וגו' בראשית שם י"ב] המול לכם זכר. במצות המילה יש הערה למילת ערלת הלב, והוא הסימן המובהק שנתן לישראל ובמילת ערלת הלב יתחזק הכח השכלי ויבא אל תכלית השלמות, במדרש חזית [עי' שהש"ר פ"ב ב' ה'] כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה' זו מילה, ידוע הוא כי ברכת ישראל המיוחסת אל ה' היא בשלמות דעותם ואמונותיהם. ומטעמי המילה כי בה יחלש כח האבר ההוא אשר פעלתו ראש לחליי העבירות. וכבר אמרו [עי' בראשית ל"ד י"ד] על החוש ההוא שהוא חרפה לנו. וכן אמרו בני יעקב לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו, העירו כי הערלה היא חרפה לכונה שכבר כתבנו. וכן במילה שמירה במקצת חולאים כמו שנודע בחכמת הרפואה הרבה חולאים יולדו לבעלי העורלות שלא יולדו למולים. ולגנות הנמצא בערלה נתגנו בה הרשעים שנאמר כל הגוים ערלים [ירמיה ט' כ"ה] ולשלמות הנמצא במילה אמרו [נדרים ל"ב ע"א] כי לא נקרא אברהם תמים עד שנמול שנאמר [בראשית י"ז א'] התהלך לפני והיה תמים. וכן למעלת המילה אמרו [נדרים ל"א ע"ב] גדולה המילה שלא נתלה למשה רבינו עליה אפילו שעה אחת, אעפ"י שהיה בדרך, וכל מצות התורה נכרתו עליה ג' בריתות ובמצות המילה י"ג בריתות [שם]. וזה לחזק המצוה לתועלת הנמצא בה. ובמספר י"ג שמעתי שי"ג אברים תלוים במצות המילה, ולא נתאמת לי דבר זה. ולתועלת הכולל במצות המילה וההזק המעותד למי שאינו נמול באה במצות עשה שבמילה כרת, מה שלא בא בשאר מצות עשה מלבד פסח [כריתות ב' ע"א וש"נ] כמו שיתבאר במקומו [במצוה דפסח עשה נ"ג] ומעלת מצוה זו על כל המצות שאי אפשר לאדם לעמוד בלתי מצוה זו כמו שנאמר בהגדה על דוד [מנחות מ"ג ע"ב] שראה עצמו ערום בבית המרחץ אמר אוי לי שאני ערום מן המצות, וכשנסתכל במילתו שמח ואמר שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב [תהלים קי"ט קס"ב] כאן נשלמה המצוה הקבועה באחד מאברי האדם, ונתחיל במצוה שהיא בגוף כלו.
המצוה קע"ז. לר"ם [סהמ"צ עשין פ', הלכות בכורים פי"א] צוינו לפדות בכור אדם ולתת הדמים לכהן. והוא אמרו ית' [שמות כ"ב כ"ח] בכור בניך תתן לי. ובאר לנו זאת המצוה איך תהיה והוא שנפדהו מן הכהן וכאלו זכה בו ונקנהו ממנו בחמש סלעים. והוא אמרו יתעלה [במדבר י"ח ט"ו] אך פדה תפדה את בכור האדם. וזאת המצוה והיא מתנת פדיון הבן אינה מחוייבת לנשים. ואמנם היא ממצות הבן על האב כמו שנתבאר בקדושין [כ"ט ע"א], ע"כ. כבר בארנו [במצוות בכורים ומעשרות מצוה קכ"ה וקכ"ו, קע"ה וקע"ו ועוד] כונת הבכורות ושהם לשם יתעלה. ומפני שכל בעל חי ששם ראשית עליו ראוי להקריבו לה', לכך היו מקריבין האמורין מן הבהמות כמו שבארנו. ולזאת הכונה [זבחים קי"ב ע"ב, בכורות ד' ע"ב] עד שלא הוקם המשכן היתה העבודה בבכורות כמו שבארנו מפני שהם היו לה'. וכבר ידעת מה שכתוב בתורה [במדבר ח' י"ח] ואקח את הלוים תחת כל בכור. וכשהוקם המשכן שהיתה העבודה בלויים נתנו הבכורות לכהנים שהם משרתי ה' ונפדין מן ידם. ומה שנוהג בפטר רחם ולא בראשית און עם הכונה בו שהבכור והראשית יודע בפטר רחם, עוד לזכרון המופת שהיה מכת בכורים בפטר רחם ולא בראשית און. ומפני שהערת המצוה לאיש ולא לאשה באה על האב ולא על האם [קדושין שם]. ומפני שהזכר הוא הראוי להיות קדש נוהג בזכרים ולא בנקבות. והיה פדיון הבן חמש סלעים כמספר ערך הקטן מבן שלשים יום ועד בן חמש שנים [ויקרא כ"ז ו'], לפיכך אינו נוהג אלא אחר שכלו שלשים יום מיום לידתו שיצא מכלל נפל [בכורות מ"ט ע"א]. ומאשר זכה בו הכהן מהיום ההוא אמר שאם מת אחר כך חייב ליתן פדיונו לכהן [שם].
<h2>דף כט:</h2>
המצוה הד' תלמוד תורה, שנאמר [דברים ו' ז'] ושננתם לבניך ונאמר [שם י"א י"ט] ולמדתם ועשיתם כבר בארנו בפתיחתנו שיש מן המצות שהן עקריות ואחרות משרתות להן, וידוע כי אמונת מציאות ה' ויחודו ואהבתו על דרך האמת הן עקריות. אמנם שתלמוד תורה היא משרתת לדעת אמתתו ויחודו ואהבתו, על זה מבואר במעט עיון, כמו שבארנו במצוה הקודמת שאהבה תגיע עם דעות התורה הכוללות השגת מציאות הבורא על אמתתה. והתועלת הנמצא בענין מצוה זו לכל, מבואר, כי רוב בני אדם גם אם לא יגיעם תכלית השלמות ממנה, הנה תועילם במה שיתנהגו על פי דרכי התורה ומצותיה, ומצא להם למה שיצטרכו לו לשלמות גופם והנהגה מדינית שהיא השלמות הראשון. ואיש דעת אשר רוח אלקים בו, יתן את לבו לדרוש ולתור בחכמות למען ישיג דרכי המצות על אמתתן, שהתכלית בה להשכיל ולדעת את ה' ואז יבין יראת ה' ודעת קדושים ימצא. ואל זאת הכונה אמרו רבותינו בירושלמי דפאה [פרק א' ה"א] על אמרם ותלמוד תורה כנגד כולן, כתוב אחד אומר [ו]כל חפציך לא ישוו בה וכתוב כל חפצים לא ישוו בה, חפציך אלו אבנים טובות ומרגליות חפצים אלו דברי תורה. וכתוב כי באלה חפצתי. ובב"ר [פל"ה ג'] חפצים אלו מצות ומעשים טובים, חפצי וחפציך לא ישוו בה, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. וכן אמרו במקום אחר [פסחים נ' ע"ב] כתוב [ירמיה ט' כ"ג] כי גדול עד שמים וכתוב [תהלים נ"ז י"א] כי גדול מעל שמים, כאן בעושים לשמה כאן בעושין שלא לשמה. וענין זה כבר בארנוהו פעמים שהגדלת החסד במין האדם הוא באשר בראו בצלמו. ואמרו, שהעוסק בתורה שלא לשמה גם אם לא ישיג תכליתה או יעסוק בה לתועלת דמיוני, חסד ה' אתו עד שמים, במה שישיג משלמות הראשון כמו שבארנו. אמנם העוסק לשמה, והוא להשיג תכליתה, חסד ה' אתו, גדול מעל שמים, במה שישיג מן הדעות האמתיות וידבק בה' ויחיה לעולם. ומפני שהתועלת האמתי, ר"ל השלמות האחרון קרוב בלב האדם עם עסקו בתורה ובמצות, אמרו רבותינו [פסחים מ' ע"ב, נזיר כ"ג ע"ב וש"נ] לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. אמנם מאמרם [ברכות י"ז ע"א] בעוסק בתורה שלא לשמה נח לו שלא נברא, הוא כשאין מעשיו נמשכין אחר חכמתו, כמו שמבואר שם שלא יהיה קורא ושונה ובועט באביו וברבו ובמי שגדול ממנו בחכמה. ומפני שהשגת הדעות האמתיות וידיעת אפני החכמות הצריכות להבין ולדעת אמתת מציאות ה' יצטרכו לזמן רב מפני ההקדמות וההצעות הצריכות לזה, נאמר בתורה [דברים ד' ט'] ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, ונאמר בנביאים [יהושע א' ח'] והגית בו יומם ולילה. ואמרו חכמים [פאה פ"א מ"א] שהתלמוד תורה אין לו שיעור, ואמרו [ברכות ס"ג ע"ב] אין ד"ת מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם, רמזו זה מפסוק [במדבר י"ט י"ד] זאת התורה אדם כי ימות באהל, הכונה בו שימית עצמו באהלי החכמה. עם הכונה בזה גם כן כי מאשר שכל האדם דבק בחמר, למען לא ישעה בדברי שקר תעתועיו, צריך שיהיו דברי תורה על לבבו ונגד עיניו תמיד, וזהו ההגייה יומם ולילה כי ההגיה הוא בלב. והכונה בזה שבכל דרכיו ידע את ה' גם בעת השתמשו בצרכי הגוף. וזאת כונת אדון החכמים במאמרו [משלי ג' ו'] בכל דרכיך דעהו, והפליגו רבותינו במאמר זה ואמרו [ברכות שם] ואפילו לדבר עברה, והיא הכונה שאמרנו. ומאשר הידיעה בדברי תורה צריך בה עיון שכלי וישוב הדעת, משלמות תלמוד תורה הוא שיבטל אדם קצת מן התלמוד להתעסק לצריך לו לחיי גופו, ולפיכך היה אומר החכם לתלמידיו [שם ל"ה ע"ב] במטותא מנייכו לא תיתו לקמאי לא בימי ניסן ולא בימי תשרי, מפני שזמנים אלו ימי הקציר והבציר. ולמען יהיה לבו נכון בטוח שלא יעמוד בהרהור אמרו חכמים [קדושין כ"ט ע"ב, מנחות ק"י ע"א] שישא אשה ואחר כך ילמוד תורה. ואמרו [יומא ע"ב ע"ב, מנחות שם] יראת ה' טהורה [תהלים י"ט י'] זה הלומד תורה בטהרה שנושא אשה ואח"כ לומד תורה, אמנם מי שכח שכלו יגבר ולא יירא מהרהור אמרו [קדושין שם הא לן והא להו] ילמוד תורה ואח"כ ישא אשה. וכן במקום שדרך האנשים להתעסק בצרכי הבית עוסק בתורה ואח"כ נושא אשה למען לא יהיה טרוד בצרכי הבית. ומאשר האדם יותר פנוי לעסוק בתורה בלילות כי אז ינוח מן העסק והטרדות אמרו חכמים [שמ"ר פמ"ז ה', איכ"ר פ"ב י"ט] שאין רנה של תורה אלא בלילה. ומה שנראה במקצת מאמרים מדברי רבותינו כי העסק והעיון ביום הוא היותר זך אמרו [ערובין ס"ה ע"א] הני דיממא אנון. זה אמת מבואר לפי חכמת הטבע כי המתעסק בתורה קצת שעות היום שהם ממשלת הדם והאדומה הוא היותר טוב לבעלי העיון למי שאין לבו טרוד. אמנם זמן הפנאי לכל הוא בלילה, וצריך אדם שלא יאבד שעה אחת לדברים בטלים ויעסוק בתורה בלילות [רמב"ם הל' ת"ת פ"ג הי"ג] ומי שלבו פנוי ואין לו טרדה כלל מצותה ביום ובלילה. ומאשר פעמים רבים יקרה גם לזכי השכל שגגה מצד לאות או מחשבה או דמיון יבדיל בינו ובין האמת, ויקרה לפעמים כי איש אחד גם אם איננו גדול בחכמה ובעיון כמוהו יישירהו אל הדעת האמתי [עי' ב"ב י"ב ע"ב ודילמא כסומא בארובה] וגם אם עם המשא מתן יתבררו ויתלבנו הדברים צוו החכמים [ברכות ס"ג ע"ב, תענית ז' ע"א, מכות י' ע"א] שלא ילמוד יחידי, ורמזו זה בפסוק [ירמי' נ' ל"ו] חרב על הבדים ונואלו חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה בד בבד, ולא עוד אלא שמטפשין שנאמר ונואלו [וכו'], ולא עוד אלא שחוטאין שנאמר [במדבר י"ב י"א] אשר נואלנו ואשר חטאנו. הכונה באמרו מטפשין מבוארת במה כי לפעמים יוליד תולדות בלתי אמתיות. אמנם אמרו אלא שחוטאין, לפי שלפעמים יהיה זה בדבר שיש בו חטא ועון, כאשר יצייר בלבו דעת בלתי אמתי, ויותר אם למד דעת את העם על פי הציור ההוא, או אם יהיה בענין האסורים יורה התר במה שיש בו אסור, גם הוא בעצמו יחטא בזה. ומכל אלו המכשולות ינצל עם החכמה הטובה יוציאו הענין לאור, גם אם לא יצא הדבר לאור ימצאו מקום הספק וישמרו מהכשל. וכבר ידעת אמרם [ברכות מ"ג ע"ב] בענין השדים לאחד נראה ומזיק, לשנים נראה ואינו מזיק, לשלשה אינו נראה ואינו מזיק. כי השלישי הוא מכריע ביניהם ולא יעשו הנחה בלתי צודקת. והבאנו הנה זה המאמר למשל אם אפשר שיהיה הדבר כפשטו, אמנם הוא מועיל מאד לענין כונתנו. אמנם על חברת השנים אמר שלמה דרך משל [קהלת י"ד ט'] טובים השנים מן האחד וכונת מאמר זה שאמרנו אינו אלא במי שימצא חבר שיוכל לשאת ולתת עמו, אמנם אם לא ימצא חבר יעסוק בתורה ואפילו ביחידי, וכבר ידעת אמרם [ברכות ו' ע"א] שאחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו שנאמר [שמות כ' כ"ד] בכל מקום אשר אזכיר את שמי. אמנם החלוק אשר בין אחד לשנים כבר בארו באמרם [שם] ששנים מכתבי מילייהו בספר הזכרונות, וזה מבואר במה שכתבנו בהיותם מסכימים על האמת. ולמען יבין וישכיל האדם דברי התורה על אמתתן אמרו [עי' מגילה כ"ח סע"א ותוס' ב"ב ג' ע"ב ד"ה ועייליה] אין ישנים בבית המדרש, ואמרו [סנהדרין ע"א ע"א] כל המתנמנם תורתו נעשית קרעים קרעים שנאמר [משלי כ"ג כ"א] וקרעים תלביש נומה, התבונן בהפלגת הרמז שהוציאו מזה הפסוק באמרם "חכמתו נעשית קרעים קרעים" כי זה אמת, כי מי שלא יהיה לבו ער לא יודע הקשר הענינים ולא יזכירם יחד כדי שידע הסתירות ואז יהיה חכמתו קרעים. ולעורר עצמו למען יבין באותיות ובתיבות צריך אדם שיוציא דברי תורה בפיו אמרו [ערובין נ"ד ע"א] אין דברי תורה מתקיימים אלא למוציאיהם בפה. אמנם מאמרם [ירושלמי ברכות פ"ה ה"א] העוסק בדברי תורה בצנעא מתחכם שנאמר [משלי י"א ב'] ואת צנועים חכמה. הכונה בו שיהיה לו מקום מיוחד להתבוננות העיון כדי שלא יהיה לו טרדה בדבר מה עם הדרכים שכבר כתבנו. ולמען יצא דבר אמתות התורה על בריו אמרו חכמים שישנה אדם הענין פעמים רבות, וזה דבר ידוע כי כל אשר יוסיף האדם לעיין בדבר אחד יוסיף בו דעת ועיון אמתי, ואמרו על צד ההפלגה [חגיגה ט' ב'] אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה ואחד. ועם היגיעה בו תתאמת שלמות התורה ומצותיה, אמרו [ספרי דברים פמ"ח בר"ר פ"א י"ד] אם רק הוא למה שאין אתם יגעים בו, אימתי הוא חייכם בשעה שאתם יגעים בו.
ומאמרם [ירושלמי ברכות פ"ה ה"א] ברית כרותה שכל היגע בתלמוד אינו משכח, זה מבואר שעם היגיעה ישיג הדעות האמתיות והענינים האלקיים שלא ימצאם השכחה, כמו שבאר הר"ם [רמב"ם הלכ' ת"ת פ"ג הי"ב] באמרם [עי' ערובין נ"ד א'] ותלמודו מתקיים בידו. ואשר התכלית בתורה העיון בכל חלקיה, למען תודע אמתתה והוא המתואר בשם "תלמוד" [עי' אגרת רש"ג והקדמת הרמב"ם ליד החזקה. וברמב"ם הל' ת"ת פ"א ה"י] אמרו רבותינו [קדושין ל' ע"א, ע"ז י"ט ע"ב] שישלש אדם זמן למודו בכל יום ויום שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד. המקרא היא הקודמת, ואחר המשנה שנעשית ע"י הקבלה בענין המצות במאמרים קצרים, ואחר התלמוד שבא לברר ולהרחיב על דברי המשנה ולהבין דבר מתוך דבר. וכתב הר"ם [הל' ת"ת פ"א הי"ב] שבכלל התלמוד ענין החכמות הנקרא "פרדס" וה בתחלת תלמודו, אבל כשיגדל בחכמה יהיה כל השתדלותו בדברים העיונים הוא הנקרא תלמוד, ויקרא בעתים מזומנים בתורה שבכתב ובדברי השמועה ע"כ. ואפשר שזהו שאמרו רבותינו [סוטה מ"ד ע"א] הכין בחוץ מלאכתך [משלי כ"ג כ"ז] זה מקרא, ועתדה בשדה לך זו משנה, אחר ובנית ביתיך זה תלמוד, ובענין אחר אמרו [סנהדרין נ"א ע"ב, ע"א ע"א, זבחים מ"ה ע"א] ועתדה בשדה לך זו משנה ותלמוד אחר ובנית ביתך זה דרוש וקבל שכר, דבר ידוע הוא שעם הדרישה וההשתדלות בתורה ובחכמה סוף השכר הנצחי לבא, והוא בנין בית האלקים ואם רבותינו בארו זה דרוש וקבל שכר העסק בתלמוד בקדשים ובדברים שאינן נוהגים בזמן הזה [סנהדרין נ"א ע"ב לגבי שריפה חמורה, ושם ע"א ע"א לגבי סורר ומורה, וזבחים מ"ה ע"א לענין פגול] הכל כונה אחת שהכל צריך לשלמות נפש האדם כמו שאמרנו. ולפי שהתורה משלמת נפש האדם והיא צורת נפשו הקיימת, אמרו [תנחומא תבא א' תנ"ב שם] כל העוסק בתורה לאמתה מעלה עליו הכתוב כאלו עשה עצמו שנאמר [דברים ד' י"ד] ואותי צוה ה' ללמד אתכם חקים ומשפטים לעשותכם אותם בארץ, לעשות אותם לא נאמר אלא לעשותכם, מכאן אמרו מעלה עליו הכתוב כאלו עשה עצמו. ומפני שחכמת התורה היא מתת הנפש שבה תחיה, אמר אדון החכמים [משלי ח' ל"ו] על כל חוטא בחכמה וחוטא חומס נפשו. ויקרא "חוטא" אם בהחטיאו כונת התורה והמצות, או בהתרשלו מן הלמוד והעיון. ולזה לפי שכל מצות התורה וכונותיה צריכות לחיי הנפש, אמרו [אבות פ"ג מ"ח, מנחות צ"ט ע"ב] כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו שנאמר [דברים ד' ט'] רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח [את] הדברים.
ומשלמות מצוה זו ר"ל תלמוד תורה שילמוד אותה וילמדנה לאחרים, והוא השלמות הגמור בתורה, וכל שאינו מלמדה חוטא לנפשו אמרו [סנהדרין צ"ט ע"א] כל הלומד תורה ואינו מלמדה הרי הוא בכלל כי דבר ה' בזה [במדבר ט"ו ל"א] הכונה בו שאחר שה' נתנה לו להועילנו בה נשתדל להיטיב לאחרים כאשר השגנו ממנו, ואם לאו הוא בזה דבר ה'. ועוד כי כאשר ילמד לאחרים יוסיף לדעת ד"ת על אמתתן. אמרו רבותינו [תענית ז' ע"א, מכות י' ע"א] הרבה למדתי מרבותי ומחברי, ומתלמידי יותר מכלם. והכונה בזה מבוארת, ולפי שצורת האדם היא הקיימת והנצחית אשר יקנה האדם עם הלמוד והעיון, אמרו [סנהדרין צ"ט ע"ב] שכל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, ולזה נקראו [ספרי ואתחנן פיס' ל"ד רמב"ם ת"ת פ"א ה"ב וסהמ"צ עשין י"א] התלמידים בנים מפני שעשה לו את הנפש שהוא עקר תולדתו. ואעפ"י שמצוה מן התורה ללמד לאחרים באה המצוה ביחוד לבן ובן לבן, לבאר שבנו קודם לבן בנו ובן בנו לאחרים [רמב"ם שם] והכונה בזה מבוארת שאחר שלמות עצמו הוא חייב להשלים הבן הבא מכח האב ואונו, ולזאת הכונה חייב אדם לבנו בכמה דברים מהן מן התורה ומהן מן הקבלה, אמרו [קדושין כ"ט ע"א] מצוה על האב למול את בנו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות וי"א אף להשיטו בנהר. אמנם המילה המצוה על האב המולידו לכונה המכוונת בו כמו שיתבאר במקומו [מצוה י"ד]. וכן לפדותו למען יתעורר שהכל מה' כמו שיתבאר במקומו [מצוה ט"ו]. אמנם להשיאו אשה, להמציא המין אשר תכליתו לעבודת ה', וללמדו אומנות, אשר בו יחיה, ועם ידיעת האומנות ישיג צרכי גופו וימצא פנאי לעסוק בתורה. אמרו חכמים [אבות פ"ב מ"ב] כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וסוף שהוא מלסטם הבריות, כי כאשר לא ישיג כדי חייו ימשכנו טבעו לגזול ולטרוף טרף כבהמות הטורפות, ועל זה אמרו [קדושין כ"ט ע"א] כל שאין מלמד את בנו אומנות כאלו מלמדו לסטות. ומא[ו]שר האומנות הוא לסבת חיי הנפש כמו שכתבנו אמרו רבותינו במסכת פאה [ירושלמי פאה פ"א ה"א] ובחרת בחיים [דברים ל' י"ט] זה אומנות, וי"א אף להשיטו בנהר כדי להצילו מן הפגעים והמקרים ולקח היותר מצוי. נשוב לכונתנו בענין המצוה, אמרו רבותינו [קדושין ל' ע"א] כל המלמד את בנו תורה כאלו קבלה מהר סיני, וכתוב [דברים ד' ט'] והודעתם לבניך וסמיך ליה [שם שם י'] יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב, הכונה בזה לפי שבטבע האדם ללמד דעת את בנו ולהמציא לו דעות אמתיות בכל דרכי החקירה אמרו שהוא כאלו קבלה מהר סיני, כי בדרך זאת תהיה התורה מקובלת בדקדוק איש מפי איש עד סיני, עם מה שיורה פשט המאמר ששכר המלמד את בנו תורה גדול. ומאשר האדם נברא בעבור צלמו, וחייב האדם להטיב לעצמו קודם שייטיב לאחרים אמרו [קדושין כ"ט ע"ב] שאם היה הוא ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם לבנו, ומפני שעקר התלמוד העיון וההשגה האמתית אמרו [שם] שאם היה בנו יותר ממולא בתלמוד ממנו בנו קודם.
כבר בארנו שחלק גדול מענין מצוה זו ללמד לאחרים תורה, ואמרו רבותינו שלא ילמד אותה בשכר אמרו [נדרים ל"ז ע"א] מה אני בחנם אף אתם בחנם, והתנו דבר זה בתורה שבע"פ, אבל תורה שבכתב מותר ללמד בשכר אמרו [נדרים שם] זה בשכר פסוק הטעמים. התבונן בטוב מאמרם, שתורה שבע"פ שהמכוון בה הבנת דברי התורה על שלמותה ועל אמתתה אשר זה עיון שכלי הנאצל מן העליונים, על זה אמר מה אני בחנם אף אתם בחנם. ומאשר העקר בתורה העיון והדקדוק, אמרו רבותינו [גיטין ס' ע"ב] על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית [שמות ל"ד כ"ז] לא כרת הקב"ה לישראל ברית אלא בתורה שבע"פ, וזה מבואר הכונה במה שכתבתי. אמנם שכר פסוק הטעמים שהוא ידיעת החמרי הוא כשאר האומניות שלומד אותם האדם לחיי גופו, על כן אמרו שמותר ללמדם בשכר. ואעפ"י שתורה שבעל פה אסור ללמדם בשכר, אם לא ימצא אדם שילמדנו בחנם ילמוד בשכר [בכורות כ"ט ע"א] שנאמר [משלי כ"ג כ"ג] אמת קנה ואל תמכור. ומאשר אין תכלית התורה להנאת הגוף ולא לכבוד כמו שבארנו במצות אהבה [מצוה ב'] אסרו חכמים ליהנות ממנו ואמרו [עבודה זרה ג' ע"ב] כל הנהנה מן התורה נוטל חייו מן העולם, וזה מבואר. ואעפ"י שתכלית התורה לכונת שלמותה אל יאמר איש אשר קצרה יד עיונו בטבע הבדל יבדילני ה' משלמות התורה ואפנה עצמי למלאכות או לקבוץ הממון, כי זה דבר ידוע כי עם הידיעה [אולי צריך לתקן, היגיעה] בה ימצא חיים לנפשו. אמרו רבותינו [מגילה ו' ע"ב] יגעתי ולא מצאתי אל תאמן. ואם דל הוא ואין ידו משגת לחיי גופו אל יאמר עמל חיי גופי תיגעני לבלי אהיה עמל בתורה, כי מי שנתן לו האלקים לב לדעת יתן לכל זמן. הלא תראה רבותינו הקדושים מהם היו חוטבי עצים ושואבי מים ומהם היו מן החכמים הגדולים שבחכמת התורה [לשון הרמב"ם פ"א מת"ת ה"ט, ועי' פי' הר"מ לאבות פ"ד מ"ה] ואמרו ג"כ הלל מחייב את העניים כמו שמבאר במסכת יומא [ל"ה ע"ב] ואם יעשר ויקום חילו, אל יאמר טרדת לבבי וקניני אינו מניח לי ללמוד ולעיין בחכמת התורה, כי כאשר יביט בעין שכלו הבטה אמתית ידע שהטרדה ההיא בקניניו דבר בטל ואפס, וטוב (יניחה) [יעשה] לקנות חיים לנפשו שהוא קנין נצחי אמרו רבותינו [אבות פ"ד מ"ט] כל המבטל התורה מעשר סופו לבטלה מעני וכל המקיים תורה מעוני סופו לקיימה מעושר. ואמרו [יומא שם] ג"כ ר' אליעזר בן חרסום מחייב העשירים. וכבר בארנו שכונת תלמוד תורה היא השכל וידוע ה', ובארנו פעמים רבות ששם "תורה" נאמר על השכלים, ולפי זה הדרך שנבאר מאמר אחד מדברי רבותינו שנראה זר בתחלת העיון והוא אמרם [עבודה זרה ג' ע"ב בשינויים] שהקב"ה יושב ועוסק בתורה וזה לשון המאמר. שתים עשרה שעות [הוו] היום ג' ראשונות יושב הקב"ה ועוסק בתורה, שניות יושב ודן את כל העולם ועומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, שלישית יושב וזן את כל העולם כלו מקרני ראמים ועד ביצי כנים, רביעיות יושב ומצחק עם לויתן, ומשחרב בית המקדש שאין צחוק לפני הקב"ה ברביעיות מאי עביד, יושב ומלמד תינוקות של בית רבן, מעיקרא מאן מגמר להו מטטרון ששמו כשם רבו. ואי בעית אימא הא והא עביד. התבונן בהפלגת משל זה החכם. חלק המציאות לד' חלקים ויחס הכל אל פעולת ה' לפי שהוא סבת הכל והפועל האמתי, ואמר על עולם המלאכים יושב ועוסק בתורה, שהעסק ההוא כלו תורה ר"ל דעות אמתיות. ועל עולם הגלגלים אמר יושב ודן, כלומר שיעשו תנועתם ומהלכם כפי סדרם, וזה קרא דין ומשפט לפי שבסבת תנועתם יראו משפטי אלקים בארץ. ואמר עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים להשגחת ה' בתחתונים עם היות אישיהם הווים נפסדים לעולם המינין קיימים. ועל עולם תחתון, ר"ל עולם ההויה וההפסד אמר יושב וזן, שמכין טרף לכל. ועל מין האדם שהוא "עולם קטן" בפני עצמו אמר יושב ומשחק עם לויתן, וקראו לויתן להיותו מחובר מחמר וצורה משכלת. וקרא השפעת השפע השכל והנבואה שחוק. ולא יפלא בעיניך לשון שחוק בזה כי כן נשתמשו בו החכמים והנביאים אמרם [תהלים ל"ה ט'] ישמח ישראל בעושיו תגיל בה', וכן וששתי בציון וגלתי בירושלם [ישעי' ס"ה י"ט] משחרב בית המקדש כי אין שחוק לפני הקב"ה כי בעונותינו אבדה חכמת חכמינו ונסתלקה הנבואה שהיא השמחה האמתית שמתענגים החכמים והנביאים מזיו כבוד השם. ואמר יושב ומלמד תנוקות, קרא השפעת השכל למוד תנוקות, מפני שהיא קטנה כנגד השפעת הנבואה. ויחס השפע ההוא אל "מטטרון" ששמו כשם רבו, שהוא השכל הפועל וזה כדעת קצת מן החכמים שאומרים שהשפעת השכל מן השכל הפועל, והשפעת הנבואה נאצלת על צד הפלאי מאת הבורא [עי' מו"נ ח"ב פל"ו ופל"ז], ואל יהיה זר בעיניך כאשר חלקנו המציאות לד' חלקים כי כן חלקו נעים זמירות ישראל, אמר [תהילים ק"ג כ'—כ"ב] ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, ברכו ה' כל צבאיו משרתיו עושה רצונו, ברכו ה' כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו ברכי נפשי את ה'. אמר על עולם המלאכים "מלאכיו" שהם המלאכים המודיעים רצון ה' בכל המציאות, ואמר עליהם לשמוע בקול דברו שהם הקרובים לו אשר ישמעו בקולו. ואמרו על עולם התחתון "מעשיו", ייחד להם מעשה שהשם פועל בהם תמיד ע"י משרתיו, ויחס הנה מקומות ממשלתו להודיע כי ממשלת ה' בכל, כפסוק [שם י"ט] ומלכותו בכל משלה, ואמרו "ברכו" כטעם הללו את ה' מן הארץ תנינים וגו', [שם קמ"ח ז'] שמצד בריאתם ופעולתם יודע שהכל פעולות ה' ובהם יהללוהו ברואיו. ואמר ברכי נפשי את ה', על נפש האדם שהוא מין בפני עצמו, ויש לו הלול וברכה מיוחדת שהם ישיגו פעולותיו אשר בהם יברכוהו ויהללוהו.
<h2>דף ל:</h2>
המצוה רי"ב. נצטוינו לכבד אב ואם [סהמ"צ לר"מ עשין ר"י, רמב"ם הל' ממרים פ"ו] שנאמר [שמות כ' י"ג] כבד את אביך ואת אמך. המצוה רי"ג. נצטוינו לירוא מן האב [סהמ"צ לר"מ עשין רי"א רמב"ם שם] שנאמר [ויקרא י"ט ג'] איש אמו ואביו תיראו. וכונת שתי מצות אלו ידועה במה שמורה זה תכונה טובה בנפש לכבד או לירא מאיתם שהן סבה קרובה להויתו, ויכיר בטובת המטיבים לו, וזה יביאהו לכבד ה' ולירא ממנו אשר הוא סבת כל הסבות, וכל הטובות מאתו. וזהו השכר המפורסם בזאת המצוה באמרם [דברים כ"ב ח'] למען ייטב לך והארכת ימים. למען ייטב לך לעולם שכלו טוב והארכת ימים לעולם שכלו ארוך [קדושין ל"ט ע"ב] והטוב המפורסם בעולם הזה שבכבוד הבן לזון יכלו ימיו בטוב ושנותיו בנעימים. וכבר ידעת מה שמנו [שם] כבוד האב ואם באותן שאוכלים פרותיהם בעה"ז וקרן קיימת לעולם הבא ולכונה שאמרנו שיש בזה הערה שכלית אמרו רבותינו כל המכבד אביו ואמו אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאלו דרתי ביניהם וכבדוני, וזה מבואר הכונה במה שכתבנו. וכן אמרו [קדושין ל' ע"ב השוה המקום וכו'] שקולה כבוד אב ואם כנגד המקום. נאמר כבד את אביך, ונאמר [משלי ג' ח'] כבד את ה' מהונך נאמר [ויקרא י"ט ג'] איש אביו ואמו תיראו ונאמר [דברים י"ג] את ה' אלקיך תירא. נאמר [שמות כ"א י"ז] ומקלל אביו ואמו ונאמר [דברים ו' י"ג] איש כי יקלל אלוקיו. והכאה אי אפשר. וכן בדין משל ההכאה כאלו כופר בעיקר וזה מבואר במה שכתבנו ולכונה זו, ר"ל להכיר בטובת המטיבים ולמה שנו מן ההערה אמרו רבותינו [יבמות כ"ב ע"ב רמב"ם ממרים פ"ו הי"א] שהממזר חייב [ב]כבוד אב ובמוראו. ואפילו אביו רשע ובעל עברות מכבדו ומתירא ממנו לדעת הר"ם ולאחת מן הכונות שאמרנו שיש בכבוד אב ואם פירשו רבותינו [כתובות ק"ג ע"א] כבד את אביך לרבות על אמך, ואת אמך לרבות אשת האב כל זמן שהאב קיים. וזה ידוע שזה מתקון מדיני וסדור טוב בהעמדת אישי בני אדם. וכן אמרו [שם] שחייב אדם בכבוד אחיו הגדול, וזה גם כן מבואר. והפרטים שבאב בענינים הכבוד והיראה מדברי רבותינו יתבארו במעט עיון במה שבהם מן התקון והסדור.
דבור חמשי. כבד את אביך וגו' [שמות כ' י"ב], ובדברות שניות כתוב [דברים ה' ט"ז] כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלקיך וגו'. אמר בדברות שניות "כאשר צוך" לפי שמשה אמרן. והוסיף "למען ייטב לך" לבאר שבכלל יאריכון ימיך הנאמר בראשונות שכר העולם הזה והבא, ויהיה למען יאריכון ימיך לעולם שכלו טוב לעולם שכלו ארוך [ל"ט ע"ב], ולמען ייטב לך ג"כ בעולם הזה. והנה הדברות שקדמו כלם באו להנהגת הנפש שתתעורר לידיעת אמתת מציאות האלקות, ובדבור זה התחיל למה שצריך להנהגת הגוף, ואם הוא קודם בזמן הוא מאוחר במעלה. והתחיל בכבוד אב ואם שהוא הקודם במעלה ובצד מה יש לה הקשר עם הדברות שקדמו כמו שבארנו במקום המצוה [מצוה רי"ב], ובכלל מצוה זו כל המצות שבאו בענין הנהגה מדינית, להעזר איש ברעהו ולכבד כל העוזרים לגוף ולנפש.
<h2>דף לב.</h2>
האזהרה נ"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת נ"ז, הל' מלכים פ"ו ה"ח, ב"ק צ"א ע"ב]. הוזהרנו מלכרות העצים כשנצור על העיירות על צד הציק לאנשיה ולהכאיב לבותם. והוא אמרו ית' [דברים כ' י"ט] לא תשחית את עצה וגו' ואותו לא תכרות. וכן כל הפסד שיכנס תחת אזהרה זו. כגון שישרוף בגד לבטלה או ישבור כלי לבטלה, גם כן עובר משום בל תשחית וחייב מלקות ובסוף מכות [כ"ב ע"א] נתבאר שקוצץ אלנות טובות לוקה ואזהרותיה מהכא [דברים כ' י"ט] כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. ע"כ. וכונת אזהרה זו היא שלא להשחית מעשה ה', ר"ל מה שצריך לקיום העולם ועמידתו לפיכך לא בא האזהרה אלא באילן שעושה פירות [ב"ק ורמב"ם שם ה"ט] ולא באה האזהרה אלא בדרך השחתה [ב"ק צ"ב ע"א, רמב"ם ה"ט] אבל אם היה מזיק בשדות אחרות [ב"ב כ"ה ע"ב] או אם היו דמיו יקרים קוצצין אותו. שלא אסרה תורה אלא דרך השחתה [רמב"ם שם]. וכן אילן שהזקין ואינו עושה פירות אלא דבר מועט שאין ראוי לטרוח בו יותר מותר לקצצו [ב"ק צ"א ע"ב ורמב"ם ה"ט], והכונה בזה מבוארת שלא נאסר אלא בדרך השחתה. ובאה האזהרה אפילו בעת מלחמה, שאף על פי שאנחנו נשתדל בכל מה שנוכל לכבוש העיר אשר נלחם עליה, אעפ"כ הזוהרנו מלהשחית האלנות, ובאה הקבלה האמתית שכן אין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו שזה בכלל לא תשחית את עצה לכרות עליו גרזן כי ממנו תאכל [ספרי דברים פיס' ר"ג, רמב"ם שם] ונביא הנה הפסוק כדי לעמוד על באורו [דברים כ' י"ט—כ'] כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לכרות עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה עד רדתה. לשון ספרי [דברים שם] כי ממנו תאכל מצות עשה מלמד שחייו של אדם אינו אלא מן האלן. אנקלוס תרגם כי האדם עץ השדה ארי לא כאנשא אילן חקלא. ולפי תרגומו חסר מלת "לא", כי לא האדם עץ השדה. ולפי התרגום יתבאר הפסוק כי ממנו תאכל, אחר שאכילתך ממנו אותו לא תכרות ואיננו כאדם לבא מפניך במצור. ויש מי שבאר אותו חסר ה"א הכי האדם עץ השדה. וכתב אבן עזרא וזה הטעם אינו ישר בעיני כי מה טעם לומר לא תשחית עץ פרי כי איננו כבן אדם שיוכל לברוח מפניך. ולפי דעתי אין לנו צורך בכל זה וזה פירושו כי ממנו תאכל כי האדם עץ השדה וכמוהו כי נפש הוא חובל כי חיי נפש הוא חובל, ואותו לא תכרות דבק עם לבא מפניך, הנה לא תשחית עץ פרי שהוא חיים לבן אדם רק מותר שתאכל ממנו ואסור להשחיתו כדי שתבא העיר במצור. והעד על זה הפירוש שהוא נכון שאמר אותו תשחית וכרת ובנית מצור, ע"כ. ואולי זאת כונת מאמר ספרי אלא שהלשון קצר. ואמנם אמרו ממנו תאכל מצות עשה. אין הכונה בו מצות עשה ממצות רמ"ח, רק כאלו אמר שהאדם מצווה להחיות את עצמו. ובדרך זה אמרו בב"ר [פרק נ"ו ב'] ששת ימים תעבוד מצות עשה. ואפשר שכונת הפסוק ואותו לא תכרות למצור כלומר לבנות מצור כי עץ השדה אשר ממנו תאכל הוא האדם לבא העיר מפניך במצור, הכונה בו אחר שחייב ממנו הוא עוזר אותך לצור העיר. ועץ השדה כאדם לעזור אותך, אחר שהוא עץ מאכל על כן לא תכרות.
<h2>דף לב:</h2>
המצוה ר"י. לר"ם [סהמ"צ עשין ר"ט, הל' ת"ת פ"ה ופ"ו] צוינו לכבד החכמים ולקום מפניהם ולגדל אותם. והוא אמרו יתעלה [ויקרא י"ט ל"ב] והדרת פני זקן. ולשון ספרא [בתו"כ לפנינו ליתא, ועי' קדושין ל"ב ע"ב, ל"ג ע"א, ירוש' בכורים פ"ג ה"ג] תקום והדרת קימה שיש בה הידור. וכבר התבארה מצוה זו פ"ק דקדושין [שם]. ודע שאם היות מצוה זו מחוייבת לאנשים כלם בכלל כלומר לכבד החכמים, ואפילו החכם לחכם השוה לו בחכמה כמו שבארנו באמרם [ב"מ ל"ג ע"א] ת"ח שבבבל עומדים זה מפני זה. דע שיש בכבוד דברים מיוחדים ונוספים על התלמיד, וזה שכבוד התלמיד לרבו יש בו תוספת גדולה על הכבוד שהוא חייב לכל חכם, ויתחייב לו עם הכבוד המורא, שהם כבר בארו שחק רבו עליו יותר גדול מחק אביו שחייבו הקב"ה לכבדו וליראה ממנו. ובבאור אמרו [שם] אביו ורבו רבו קודם. וכבר בארו [סנהדרין ה' ע"ב] שאינו מותר לתלמיד לחלוק עם רבו, ר"ל לצאת מהוראתו ודינו שיסמוך בסברתו וילמד או ידון ויורהו אם לא יתן לו רשות. ואין מותר לו להתקוטט עמו או להתרעם ממנו ולא לחשדו, ר"ל שיהרהר עליו פועל או מאמר במין ממיני ההרהור, כי אפשר שלא ירצה זה. ובפרק חלק אמרו [סנהדרין ק"י ע"א] כל החולק עם רבו כחולק עם השכינה שנאמר [שם כ' י"ג] המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה', כל המתרעם על רבו כמתרעם על השכינה שנאמר [שמות ט"ז ח'] לא עלינו תלונותיכם כי על ה'. כל המהרהר על רבו כמהרהר על השכינה שנאמר [במדבר כ"א ה'] וידבר העם באלוקים ובמשה. וזה כלו מבואר כי מחלקת קרח ומריבת בני ישראל ותלונתם והאשימם וחשדם אמנם היה עם משה ועליו שהוא רבן של כל ישראל, ושם הכתוב כל ענין מהם על ה'. ובבאור אמרו [אבות פ"ד מי"ב] מורא רבך כמורא שמים. וזה כלו לקוח בראיה מהיות הכתוב מצוה לכבד החכמים והאבות, כמו שהתבאר בלשונות רבים מן התלמוד, לא שיהיה מצוה בפני עצמה והבן זה, ע"כ. וכונת מצוה זו מבוארת, שזה יעורר האדם להשתדל בשלמות נפשו, כי יחקר לדעת מעלת החכמה ותכליתה, וגם החכמים ישתדלו להועילו. והפך זה בחולק עם החכמים, כי זה יוציאוהו מדרך האמת ויטהו לדרך רעה, ולזאת הכונה אמרו החולק עם רבו כחולק עם השכינה, ומאמרים אחרים רבים. אמנם אמרם שחייב אדם בכבוד רבו יותר מכבוד אביו [בבא מציעא ל"ג ע"א] כבר בארו הכונה בזה שזה מביאו לחיי העולם הבא. וכן בכבוד חכמים הערה להתנהג על פיהם, עם התועלת המושג מהם כשאר הם מלמדים דעת את העם, והמכבדו והירא ממנו נכנע אליו וסר למשמעתו. בכלל מצוה זו לקום מפני מי שהוא מופלג בזקנה, לזאת הכונה בעצמה, לפי שבישישים חכמה המדות והתכונות ירגילו העם בדעות ותכונות ישרות. גם יספרו להם דברים רבים ממקרי הזמנים אשר תתחדש מהם ההכנעה והשקט רתיחת הטבע. ולכונה זו אמר [קדושין שם, רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ו' הלכה ט'] שאפילו זקן גוי מצוה להדרו. וכן יש בענין מצוה זו תועלת להמון כי מפני שעיר פרא אדם יולד [איוב י"א י"ב] וכל השתדלותו בתחלה בענין המצוה הוא ליראת העונשין או לקבלת תועלת או כבוד כאשר יראה שיכבדו החכם מקומו מפניו ישתדל להיותו חכם כמוהו למען יכבדוהו, וכבר ידעת מה שאמרו [פסחים נ' ע"ב וש"נ] מתוך שלא לשמה בא לשמה. ומאשר כבוד החכם הוא לכבוד ה' והערה נפשית אמר [קדושין ל"ב ע"ב, רמב"ם פ"ו ה"ב] שאין עומדין לא לבית המרחץ ולא לבית הכסא עם מה שמצאו סמך בכתוב. ואמנם אמרם [קדושין שם] קימה שאין בה חסרון כיס זה מבואר לשלמות תורתנו הקדושה לא עמסה עלינו מצוה תגיע ממנה הזק גדול. וכבר ידעת מה שאמרו בענין בכורים [שם ל"ג ע"א] כמה גדולה מצוה בשעתה שהרי מפניהם עומדין ואינן עומדין מפני תלמידי חכמים, מפני שזה לפי שעה ובעתים רחוקים ועומדין לפניהם להתעורר בכונת המצוה. ר"ל להשגחת ה' עלינו. ומה שהוא ממשפט החכם שאינו נותן מס ואינו יוצא בבנין וחפירה של מדינה. וכן שאם יש לו סחורה מניחים אותו למכור תחלה [ב"ב ח' ע"א, רמב"ם פ"ו ה"י] כל זה למעלת החכמה ולקיום הישוב שיהיה לו פנאי להשתדל בשלמות נפשו ולהנהיג העולם ביושר. וכבר ידעת מאמרם [שבת קי"ד ע"א] איזה הוא תלמיד חכם שבני העיר מצווין לעשות חפציו שמניח חפציו ועוסק בצרכי צבור, וזה מבואר לכונה שכתבנו. לא נתנו ענינים אלו לתלמיד חכם שסבת היות חכם ושיוכל להנות מדברי תורה, כי כבר ידעת מאמרם [אבות פ"ד מ"ה, מגילה כ"ח ע"א] ודאשתמש בתגא חלף. ואמרו [אבות שם] כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם, וזה מבואר כי מי שיתכוין לעשות ממנה לא ישיג המבוקש בה. ר"ל חיי הנפש. ואלו הענינים שנתנו להם בענין פטור המס וענין הסחורות הן בתרומות והמתנות הנתנות לכהנים לפי שהם משרתי ה' מחזיקים בתורת ה'.
<h2>דף לג:</h2>
המצוה ק"ד. [סהמ"צ לר"מ עשין קי"ב, רמב"ם טומאת צרעת פ"י ה"ו]. לשון הר"ם צונו בהבדלת המצורע עד שיהא נכר והוא אמרו ית' [ויקרא י"ג מ"ה] והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא. והראיה על היות זה מצות עשה אמ' בספרא [תו"כ תזריע דנגעים פי"ב ה"ה וה"ו] לפי שנ' [ויקרא כ"א י'] ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום יכול אפילו מנוגע, ומה אני מקיים בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע בכל אדם חוץ מכהן גדול, ת"ל אשר בו הנגע אפילו כהן גדול יהיו בגדיו פרומים וקרועים וראשו יהיה פרוע יגדל פרע. ומבואר הוא שהיות הכהן הגדול פורם או פורע בלא תעשה, והעקר אצלנו [שבת קל"ג ע"א וש"נ] כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה. ואחר שמצאנו לשונם בכהן גדול כשיצטרע פורע ופורם הראונו שהוא מצות עשה. וכבר בארנו הקבלה ששאר טמאים גם כן ראוי להם שישימו להם לעצמם הכר עד שירחיקום בני אדם. ולשון ספרא [תו"כ שם הלכה ט'] טמא מת ובועל נדה וכל המטמאין את האדם מנין ת"ל וטמא טמא יקרא. הענין שכל טמא צריך שיקרא על עצמו בטומאה, וזה כשישים לו הכר מודיע שהוא טמא, ומי שיגע בו טמא על כן ירחיק. וכבר נתבאר שהכר המצורע בלתי חייב לנשים בכללן, והוא אמרם [סוטה כ"ג ע"א] האיש פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת, אבל היא עוטה על שפם [תוספתא סוטה ספ"ב, ועי' רמב"ם שם פ"י ה"ח] ותודיע על עצמה כשאר טמאים ע"כ. והכונה בהכר המצורע ושאר טמאים מבואר כדי שלא יתקרבו אליו. ואמנם היות האשה בלתי פורעת ופורמת זה להבדיל בין האיש והאשה בהכר זה החולי, כי הוא נכר יותר באשה על דרך הרוב. ועוד כי קריעת הבגדים אינו דרך צניעות באשה. וכן אפשר גם כן בגדול השער. וגם כי האשה אולי היא ברשות בעלה ונשמרנה שלא תתגנה בעיניו, אולי תרפא, אך היא עוטה על שפם למנוע העפוש היוצא מריח האף. אמנם מה שבאה הקבלה האמתית [מו"ק ט"ו ע"א] שאסור בשאלת שלום כל ימי חלוטו, וסמכו דבר זה על פסוק [ויקרא י"ג מ"ה] ועל שפם יעטה שיהיו שפתיו דבוקות זו בזו, הכונה בזה כדי שיעמוד בצער ובהכנעה ויפשפש במעשיו. אמנם קורא שונה ודורש [מו"ק שם] שלא אמרו שיהיו שפתיו דבוקות אלא לקריאת השלום, לכונה שכתבנו, לא בדבר שיהיה חסרון לנפשו. אמנם שאסור לכבס ולספר כאבל [מו"ק שם] לכונה שכתבנו בשאלת שלום. ושמעתי שהתספורת מזיק לקצת חליים, וגם לבישת הכלים המכובסים, אמנם אעפ"י שהוא כאבל בשאלת שלום ותספורת וכבוס מותר ברחיצה ובסיכה במה שצריך לו לרפואתו וכן בנעילת הסנדל לשמירת גופו [שם ט"ו ע"ב ורמב"ם שם בפ"י ה"ו]. ומה שבאה המצוה שישב חוץ למחנה [ויקרא י"ג מ"ו] זה מבואר כדי להתרחק ממושב בני אדם. ומה שבאה הקבלה האמתית שאין השלוח אלא בארץ ישראל ובעירות המוקפות חומה [כלים פ"א מ"ז] כל זה למעלת ארץ ישראל ובעירות שיש בהם קבוץ אנשים.
המצוה ט' לעשות ציצית בבגדים שיש להם ארבע כנפות [בסהמ"צ לר"ם עשה י"ד] שנאמר ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת [במדבר ט"ו ל"ח], ונאמר [דברים כ"ב י"ב] גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה. כבר בארנו שעקר המצות המתארות ל"חקים" ר"ל שלא נתבאר תועלתם להמון, באו להערה שכלית, ולפי זה הדרך באה מצוה זו להערה שכלית כמו שיתבאר מעניינה. לא חייבה תורה אלא בגד ארבע כנפות או יותר [מנחות מ"ג ע"ב, רמב"ם ציצית פ"ג ה"ג] וכשיש לבגד יותר מארבע כנפות מטיל הציציות בארבע כנפותיו המרוחקות זו מזו [רמב"ם שם]. וכן לא חייבה תורה אלא בבגד צמר או בגד פשתים שרוב [כנראה שיש לתקן שרוב הבגדים האמורים בתורה סתם אינם אלא מצמר או פשתים]. מצמר או מפשתים [כרב נחמן מנחות ל"ט ע"ב] ולא בא החיוב אלא במה שדרך בני אדם להתכסות בו, אמנם מדברי סופרים שאר הבגדים חייבים [שם ל"ט ע"ב] ובענין מצוה זו באו שני עניינים לבן ותכלת כמו שבאה בקבלה [ספרי דברים פיס' רל"ד] גדלים תעשה לך זה לבן מניין לרבות התכלת שנאמר ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, ואעפ"י שבמצוה זו שני עניינים אינם ב' מצות שנאמר והיה לכם לציצית מצוה אחת היא ולא שתי מצות [עי' מנחות ל"ח ע"א ספרי זוטא ט"ו ל"ט, מדה"ג שם, רמב"ם פ"א מציצית ה"ה וסהמ"צ שם]. ובאה הקבלה האמתית שד' חוטין מטילין בציצית וכשכופלים אותם וקושרים אותם נמצאו שמנה [מנחות מ"א ע"ב] ומאלו השמנה כתב הר"ם [רמב"ם פ"א מציצית ה"ו]. שהשמיני תכלת, ויש מן הגדולים שכתב [השגות הראב"ד שם] ששנים מהם תכלת, ויש מי שכתב [רש"י ותוס' מנחות ל"ח ע"א] מחצה לבן ומחצה תכלת. וכן באה הקבלה האמתית שאם אין לו תכלת עושה לבן לבדו [מנחות שם] ואם עשה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונשאר התכלת לבדו כשר כן דעת הר"ם. [שם פ"א ה"ד. ועי' במנחות ל"ח ע"ב] ויש מי שאמר שאם אין לו לבן עושה כלו תכלת והראשון נתאמת לנו. ואחר שהבאנו בקצור ענין הבגדים המחוייבים בצצית וצורתם ומספר החוטים וצבעם, ר"ל הלבן והתכלת, נתעורר עתה לחקור בכונת המצוה, ונאמר כי מלת "ציצית" מורה על הצצה, ר"ל על העיון. ובדרך זו נשתמשו בו רבותינו באמרם [ספרי שלח פיס' קט"ו] ציצית ע"י שהציץ המקום על בתי אבותנו במצרים שנאמר [שה"ש ב' ח'—ט'] קול דודי הנה זה בא, הנה זה עומד אחר כתלנו וגו', והכונה בזה מבוארת כי בעיוננו והערתנו בכונת המצות השם מציץ בצרתנו. וענין הלבן, הערה על תקון המדות שהוא השלמות הראשון הקודם בזמן בעל עת יהיו בגדיך לבנים [קהלת ט' ח', ועי' שבת קנ"ג ע"א]. וענין התכלת להוראת התכלית שהוא השגת הדעות האמתיות. ויראה לי שזאת כונת רבותינו באמרם [ספרי שם, מנחות מ"ג ע"ב, ירוש' ברכות פ"א ה"ב]. וראיתם אותו וראיתם אותם אין כתוב כאן אלא וראיתם אותו מגיד הכתוב שכל המקיים מצות ציצית מעלה עליו הכתוב כאלו מקבל פני שכינה, שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד [שם ועי' סוטה י"ז ע"א] כענין שנאמר [ע"פ יחזקאל א' כ"ו] ממעל לרקיע אשר על החיות דמות כסא כמראה אבן ספיר דמות כסא. נתבאר ממאמרם זה שהוא רומז אל ההשגה וזה כונת אמרם כאלו מקביל פני שכינה. ואל תתמה בהשתמשנו במלת תכלת לענין התכלית, שכן נשתמשו רבותינו במלת תכלת, אמרו [ספרי שם] למה נקרא שמו תכלת שנתכלו המצריים על הים. ואחר המאמר ההוא בא המאמר שכתבנו למעלה והוא מאמר רבי מאיר, שמורה לפי ענינו שנשתמש בתכלת על שם התכלית כמו שבארנו. ואם לא ייטב בעיניך זה אבל שתרצה לבאר להוראת הצבע לבד שדמוה לכסא הכבוד, הכל כונה אחת, כי עם ידיעת כסא הכבוד והוראת היושב עליו מקביל פני שכינה. ולזאת הכונה שאמרנו בתכלת נראה שכונו רבותינו במאמרם [סוטה מ"ו ע"ב] היא לוז שצובעין בה תכלת שבא סנחריב ולא בלבלה ואף מלאך המות אינו יכול לעבור בה, וזה מבואר שאין למלאך המות רשות בנפשם, בנפש האדם משכלת כמו שאמר השטן לאיוב [איוב ב' ו'] (רק) [אך] את נפשו שמור. ואחר שהתעוררנו במלת צצית ולבן ותכלת, נתעורר על ענייני ציצית בד' כנפות לרמוז עולם תחתון המורכב מד' יסודות. ולפי זאת הכונה אינו חייב אלא בעל ד' כנפות או יותר, וכשיש לו יותר מארבע כנפות אינו מטיל ציצית אלא ב' כנפות המרוחקות לכונה המבוארת בו. וז' חוטי לבן לדעת הר"ם רמז לז' גלגלים, והתכלת על עולם השכלים. ואפשר שזאת כונת רבותינו במדרש תלים [שוחר טוב מז' כ"ד] מכבודו חלק ליריאיו זה התכלת הוי מי זה מלך הכבוד זה הקב"ה שחולק מכבודו ליראיו, וידוע כי מה שמתואר אל כבוד ה' הוא השכל הנפרד [עי' מו"נ ח"א פי"ט ופס"ד]. והאומר ארבע לבן וארבע תכלת, יהיה הרמז לארבע חיות ועלתן, ולדעת האומר ששה לבן ושנים תכלת לא נתברר לי על אי זה דבר יעורר, ויש מי שבאר שמנה חוטים השבעה רמז לחמשה הרגשים ולכח המחשבי ולדבור, והשמיני רמז לכח השכלי. ויש מי שאומר שהז' חוטין רמז לז' משרתים וחוט תכלת על השמיני. במספר החליות אמרו רבותינו [מנחות ל"ט ע"א] הפוחת לא יפחות משבע ולא יוסיף על י"ג, ובארו רבותינו הכונה בזה כנגד ז' רקיעים וששה אוירים שביניהם. במאמרם יש הערה, שהוראת הציצית רמז להערת ידיעת המציאות, ומה שאנו נוהגים בחמשה קשרים [עי' רש"י ותוס' שם] רמז לחמשה חושים, שהכונה בזה שבחמשת חושיו יתעורר למה שהוא כונת הציצית כפי הדרך שבארנו. ומה שאמר [מנחות ל"ח ע"א] שהתכלת אינו מעכב הלבן, לפי שאפשר להשיג מה שהוא הוראת התכלת בלתי קדימה למה שיורה ארבע כנפות והלבן אמנם אם נעשה כראוי ונתמעט הלבן כלו ונשאר התכלת כשר, שכבר קדם לו מה שראוי להקדים ונשאר התכלת שהוא תכלית השלמות. ולפי המכוון בכל הדעות בענין הציצית נראה ששקולה ציצית כנגד כל המצות [מנחות מ"ג ע"ב וש"נ], מפני שחלקי המצוה רבים יעוררו על השגות רבות כוללות כונת רוב המצות, גם כי כל הערה שכלית תעורר האדם לכל המצות שבלתם אי אפשר לבא אל השלמות. וזאת הכונה בעצמה שאמרנו מבוארת בכתוב באמרו [במדבר שם] וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם, ואמר רבותינו [מנחות שם] וראיתם שהראיה מביא לידי זכירה והזכירה לידי עשיה, וזה מבואר במה שכתבנו. ואמר ולא תתורו אחרי לבבכם, כי בפסוקים הקודמים מבואר שהציצית מביא לידי עשיית המצות, ר"ל מצות עשה. ופסוק זה בא לבאר שראית הציצית תשמור מהכשל במצות לא תעשה. ואמרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, שהם שני אברים ירגילו האדם לידי עברה שבאה עליהם האזהרה, וזה שעקר העברות אשר באה עליהם האזהרה יביאו האדם לעבור עליהם. וזה כונת רבותינו באמרם [ירוש' ברכות פ"א ה"ה]. לבא ועינא תרי סרסורי דחטאה נינהו, ורבותינו בארו בספרי [שלח שם] אחרי לבבכם זה מינות ואחרי עיניכם זה זנות, לקח העברות היותר חמורות והמונעות השגת הדעות האמתיות, ובכלל המינות ע"ז שבאו אזהרות רבות להשמר ממנה, ובכלל הזנות כל תאוות חמריות, ולקח היותר חמורה. ועם זכירת הציצית ישמר מכל זה. וכן מצאנו מעשה בדברי רבותינו [מנחות מ"ד ע"א] באחד שהיה זהיר במצות ציצית ושמע זונה שנוטלת ארבע מאות זוז ושגר לה וכשהגיע לאותו מעשה נדמו לו ארבע ציציות כארבעה עדים וטפחו לו על פניו ונשמט וישב על גבי קרקע. מאמר זה מבואר בעצמו. ושב ואמר למען תזכרו את כל מצותי אחרי שאמר וזכרתם, לבאר כי כאשר לא יתור אחרי לבבו ואחרי עיניו יזכור מצות ה' ויעשה ויהיה קדוש. כי התר אחר עיניו ולבבו לא יזכור מצות ה' ולא יעשם, וזאת כונת רבותינו באמרם [עי' קדושין ל"ט ע"ב] הפורש מלעשות עברה מעלה עליו הכתוב כאלו עשה מצוה. ובירושלמי בפאה [ירוש' פאה פ"א ה"א] שמר אדם עצמו מן העברה פעם ראשונה ושניה ושלישית מכאן ואילך הקב"ה משמרו מה טעם הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר [איוב ל"ג כ"ט]. הכונה בזה כי כאשר יגביר שכלו פעמים שלש ידבק בשם וישמרהו מכל חטא. והא"ע [במדבר ט"ו מ', וזהו הנוסח המתוקן בא"ע] באר וטעם למען תזכרו וכבר אמר וזכרתם שאם תזכרו תהיו קדושים ולא תתגאלו בדם תאות הלב המטנפת הנפש המשכלת ע"כ, ספרי [שלח פיס' קט"ו]. למען תזכרו ועשיתם לעשות זכרון כמעשה. זה מבואר שההערה היא העקר שהמעשה בא בגלל ועם ההערה הטובה יגיע אל תועלת המעשה, ובילמדנו [תנחומא שלח ט"ו] למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים, משל לאחד שהיה מושלך לתוך המים הושיט לו הקברניט את החבל א"ל תפוס את החבל בידיך ואל תניחהו שאם תניחהו אין לך חיים, כך אמר להם הקב"ה לישראל כל זמן שאתם מדובקים במצות נאמר עליכם [דברים ד' ד'] ואתם הדבקים בה' אלקיכם וכן הוא אומר [משלי ד' י"ג] החזק במוסר אל תרף, והייתם קדושים, בזמן שאתם עושים את המצות אתם מקודשים ואימתכם מוטלת על הבריות ועל האומות. ענין משל זה מבואר, כי האדם טובע ביון מצולת החמר והשם שהוא הקברניט המנהיג העולם חנן לו השכל ונתן לו המצות למשכו אליו בחבל אהבתו. אמנם אמרו בזמן שאתם עושים את המצות וכו', כלומר כי בעשיית המצוה הם מקודשים ומושגחים מאת ה' ואימתכם מוטלת על האומות. אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים בא פסוק זה בכונת אנכי ה' אלקיך [שמות כ' ב']. ואמר להיות לכם לאלקים, שעל מנת כן הוציאם שיקבלוהו כאלוק [ש]הוא מנהיגם ומשגיח בהם, וזהו ששב לומר אני ה' אלוקיכם ע"כ. והמתבוננן באלו המצות המעשיות ובכונתן יכיר חסדי ה' עמנו, הנחילנו מצות רבות לטוב לנו ולחיותנו, מהן בגופנו ומהן בקנינינו כמצות מזוזה ומהן בבגדנו כמצות ציצית, וכן אמר הנביא מפקודיך אתבונן על כן נצרתם נפשי.
<h2>דף לד.</h2>
המצוה קפ"ה. לר"מ [סהמ"צ עשין קפ"ד, הל' רוצח פי"א] צוינו להסיר המוקשים והמכשולות מתוך בתינו, וזה שנבנה קיר סביב הגגים והשטחים וסביב הבורות והשוחות וכיוצא בהן עד שלא יפול הנכשל בהם או מהם, וכל מקום הסכנות נבנה אותם ונתקנם עד שתסתלק הסכנה. והוא אמרו ית' [דברים כ"ב ח'] ועשית מעקה לגגך. לשון ספרי [דברים פיס' רכ"ט] ועשית מעקה זו מצות עשה ע"כ. וכונת מצוה זו מבוארת בעצמה כי רצון ה' במעשה ידיו וביחוד במין האדם ובישראל עם סגולתו. אמנם מה שבאה הקבלה האמתית [רמב"ם שם ה"א עי' כ"מ שם, ועי' סוכה ג' ע"א] שבתים שאינן עשויין לדירה ואינן גם כן לדירה פטורין מן המעקה שאין רגל האדם מצויה בהן. ובתי כנסיות ובתי מדרשות פטורין מן המעקה [חולין קל"ו ע"א, רמב"ם שם ה"ב] שזה מקום קבוץ עם וידוע כי הגדולים והחכמים יסירו המכשולות. ומזה הטעם גם כן רשות הרבים שהוא גבוה מן הגג פטור מן המעקה [ב"ק נ"א ע"א, ורמב"ם שם] והרבה דברים אמרו רבותינו [רמב"ם שם ה"ה] בכל דבר שיש בו סכנה כגון מים מגולים וכיוצא בזה, ולשתות מן הנהרות בלילה וכיוצא באלה הענינים רבים מורים על שלמות תורתנו בסדור ובתקון הישוב להנהגת האדם לגופו ולנפשו.
המצוה נ"ב נצטוינו לשמוח ברגל [סהמ"צ לר"מ עשין נ"ד], והוא אמרו ית' [דברים ט"ז י"ד] ושמחת בחגך והיא המצוה השלישית משלש מצות הנוהגות ברגל [חגיגה ו' ע"ב]. וכתב הר"ם והענין קרבן השלמים מוסף על שלמי חגיגה, והוא יקרא בתלמוד [חגיגה ז' ע"ב] שלמי שמחה. ועל הראשון הנרמז אליו בזאת המצוה הוא שיקריב קרבן שלמים על כל פנים, וזה הקרבת אלו השלמים אמרו ז"ל [שם ו' ע"ב] נשים חייבות בשמחה. וכבר אמר הכתוב [דברים כ"ז ז' ע"ש] וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני וגו', וכבר נתבארו משפטי מצוה זו ג"כ בחגיגה [חגיגה ז' ע"ב, רמב"ם הל' חגיגה פרק א' ה"א וה"ד] ובכלל אמרו ושמחת בחגך, מה שאמרוהו גם כן ז"ל [שם ח' ע"א וע"ב] שמח בכל מיני שמחה. ומזה אכילת הבשר במועדים ושתיית היין [פסחים ק"ט ע"א, רמב"ם פ"ו מהל' יו"ט הי"ז] ולבישת הבגדים החדשים וחלוק הפירות והמגדים ומיני מתיקה לנערים ולנשים [שם וע"ע ב"י או"ח סי' תקכ"ט], והשחוק בכלי השיר והנגון והרקוד במקדש בלבד, וזאת היא שמחת בית השואבה [סוכה נ"א ע"א]. זה כלו נכנס תחת אמרו "ושמחת בחגך", ואשר הוא מהם חק החיוב שתית היין בלבד, מפני שהוא מיוחד בשמחה. וכתוב בגמ' פסחים [שם] חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל במה משמחן ביין. ושם נאמר תניא ר' יהודה בן בתירא אומר בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר [דברים כ"ז ז'] וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת, ועכשיו שאין בית המקדש קיים אין שמחה אלא ביין, שנ' [תהלים ק"ד ט"ו] ויין ישמח לבב אנוש. ואמ' ג"כ [פסחים שם] אנשים בראוי להם ונשים בראוי להם. ומאמר התורה הוא שנשתדל בזאת השמחה שתהא כוללת הלוים והעניים והגרים אמ' ית' [דברים ט"ז י"ד] הגר היתום והאלמנה אשר בקרבך [צ"ל ובשעריך] ע"כ. וכבר בארנו [מצוה נ"א] כי באה מצות הראיה ברגל כי בבואם בבית מועדות ידועים תתחזק האמונה, ובאה בו מצות עולת ראיה להעיר בכונת העולות, ואין לה שיעור [פאה פ"א מ"א, חגיגה ז' ע"א] כי אינה רק להערה לבד, ובאה בו מצות שלמי חגיגה, להערה בענין המועד. ובאה בו מצות שלמי שמחה לפי שההמון נמשכים בימי השביתה להרבות המאכל ממיני הבשר, לכך באה במצות השמחה שלמים שתעשה השמחה לה'. אמנם באה בענין המצוה לשמח בניו ובני ביתו, לעוררם שישמחו במועדות, לענין המכוון בהם שה' משגיח בנו, ויעוררם שמחת לבבם להאמין ההשגחה. והיה מיוחד בשמחת בית השואבה שהיתה השמחה לפני ה', למען לא יתערב בשמחתם דבר גופני, והיתה השמחה בגדולי ישראל [סוכה נ"ג ע"א, רמב"ם פ"ח מהל' סוכה הי"ד]. וכן באה בתקנת רבותינו בענין השמחה ברגל, שהיו ממנים שוטרים שלא יתערבו אנשים ונשים, וכל זה להרחיקם מן השמחות המדומות והרחקה מן העברות. ובאה במצות השמחה להאכיל האמללים ולשמחם, שבזה יהיה לב האדם נשבר ונדכה, ולעורר האדם לתכלית כונת השמחה ההיא. היו נוהגים כל יום מן הימים ההם מקצתו לה', בענין התפלות וקריאתה בתורה וללכת בבתי מדרשות וקצתו לאכילה ושתיה [כר"א ביצה ט"ו ע"ב]. וז"ל הר"ם הלכות שביתת י"ט פ"ו [הי"ח ה"כ]. כשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר הענים האמללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כרסו [ירוש' מו"ק פ"ג ה"ה]. ועל אלו נאמר [הושע ט' ב'] זבחיהם כלחם אונים [להם] כל אוכליו יטמאו. ושמחה כזו קלון היא להם, שנ' [מלאכי ב' ג'] וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם. אעפ"י שהאכילה והשתיה במועדות בכלל מצות עשה, לא יהיה אוכל ושותה כל היום כלו [ביצה ט"ו ע"ב, פסחים ס"ח ע"ב], אלא כך הוא הדת בבקר משכימין כל אדם לבית הכנסת ושונין ומתפללים וקורין בתורה וחוזרין לבתיהם ואוכלים ושותים, והולכים לבתי מדרשות ושונין חצי היום, ואחר חצי היום מתפללים תפלת המנחה וחוזרים לבתיהם לאכול ולשתות שאר היום עד הלילה, כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר שכל המוסיף בזה ירבה בשמחת הרגל, שהשכרות והשחוק וקלות ראש הרבה אינן שמחה אלא הוללות, ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל, שנ' [דברים כ"ח מ"ז] תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב, למדת שהעבודה בשמחה, ואי אפשר לעבוד ה' לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות ע"כ. הנה נתבאר מלשון הר"ם ענין השמחה וכונתה, אמנם ענין מצות הראיה מבואר במה שכתבנו. והתבונן בשלמות תורתנו הקדושה כי בענין הראיה שהיה מחוייב על הזכרים לעלות ולראות, אם יהיה בדבר טורח גדול או ענין שלא יוכל להשלים המבוקש בזאת המצוה היה פטור מזאת המצוה, כפי מה שבאה הקבלה האמתית, עם מה שמצאו רמז מתורתנו השלמה, שזקן וחולה ורך וענוג שאינן יכולים לעלות ברגליהם פטורין מן הראיה [חגיגה ב' ע"א, ד' ע"א וע"ב, ירוש' פ"ב מהל' חגיגה ה"א], מאשר בתורתנו השלמה לא עמסה עלינו עבודה שתכבד עלינו, אך עבודה שתעשה בלב שלם ובנפש חפצה, והוא העבודה המבוקשת אל הקב"ה, ועבודה שיעשנה אדם בלתי רצון איננה עבודה לה' ית', וחרש אעפ"י שהוא מדבר [חגיגה ב' ע"ב] או חרש אפי' באזנו אחת [שם ג' ע"ב], ואלם אעפ"י ששומע. וסומא אפי' באחת מעיניו. וחגר אפילו ברגלו אחת [שם ג' ע"ב] פטורין מן הראיה, לכונה שכתבנו. וערל וטמא פטורין שאין טמא ראוי ליכנס למקדש, והערל הוא כטמא [שם ד' ע"ב]. ובשלמי שמחה היו חייבין הכל, כי עקר השלמים היו לשמחה, לפיכך חייבין הכל, מלבד חרש שאינו שומע ואינו מדבר, וקטן שאלו פטורין מן המצות [שם ב' ע"ב] וערל וטמא שאינן אוכלים בקדשים [רמב"ם פ"ב מהל' חגיגה ה"ד], והכונה בזה מבוארת.
המצוה קפ"ב. לר"מ [סהמ"צ עשין ט"ז, חגיגה פ"ג] צוינו להקהיל העם כלם בשני של סכות מכל מוצאי שמטה, וקריאת קצת כתובים משנה תורה עליהם. והוא אמרו ית' [דברים ל"א י"ב] הקהל את העם האנשים והנשים והטף. וזאת היא מצות הקהל. ובתחלת קדושין [ל"ד ע"א] כשאמר כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות הקשו בתלמוד ואמרו והרי הקהל דמצות עשה שהזמן גרמא הוא ונשים חייבות ונתבאר בסוף המאמר שאין למדין מן הכללות. וכבר נתבארו משפטי מצוה זו. ר"ל, איך יקרא, ומי יקרא ואי זה דבר יקרא בשביעי ממסכת סוטה ע"כ. ובאה מצוה זו אחר השמטה שאז כאלו נתחדש להם זמן וכאלו נתנה להם הארץ עתה, כי כל שנת השמטה היא לה', לפיכך ביום חג הסכות שהוא זמן השמחה קורא להם התורה כאלו התחדש להם עתה זמן נתינת התורה. ומפני שהיה בדבר טרח גדול להם לקרא כל התורה, בארו רבותינו [סוטה מ"א ע"א] שקורא להם מתחלת אלה הדברים עד סוף פרשת שמע ומדלג וקורא והיה אם שמוע ומדלג וקורא מעשר תעשר עד סוף הסדר ברכות וקללות עד מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב. וכאשר תתבונן בזה תמצא שהיה קורא להם מה שהוא כלל התורה ותכליתה והענינים המזרזין לחזק ידיהם בדת האמת ומברך בתורה כדרך שמברכין בבית הכנסת ואח"כ מוסיף שבעה ברכות, והם רצה ומודים אתה בחרתנו יעלה ויבא והשיאנו מקדש ישראל והזמנים הרי ג' ברכות, ומתפלל על המקדש וחותם ברוך שוכן בציון. ומתפלל על ישראל שתעמוד מלכותם וחותם ברוך הבוחר בישראל. ומתפלל על הכהנים שירצה ה' עבודתם וחותם ברוך מקדש הכהנים. שביעית מתפלל ומתחנן בה על ישראל ועל צרכיהם וחותם בה הושע ה' את עמך ישראל שהן צריכים לישועה ברוך שומע תפלה [רמב"ם שם ה"ד ע"פ סוטה מ"א ע"א] ומטבע הברכות וענינן מבואר בעצמו אמנם במספר הז' יש רמז, כי ענין השביעיות הוא לפי ממשלת שבעה משרתים, ומברך ז' ברכות לה' להוראה גבוה מעל גבוה. והברכות והקריאות הכל היו בלשון הקדש [סוטה ל"ב ע"א, רמב"ם ה"ח] ואפילו נשים שאינן מכירין הלשון חייבים להטות אזנם ולהכין לבבם לשמוע באימה ויראה כיום שנתנה בה תורה [חגיגה ג' ע"א], והם שואלים לחכמי ישראל ומבארין להם הפרשיות, ואפילו חכמים גדולים שיודעין כל התורה חייבים להטות אזנם ולשמוע בכונה גדולה [רמב"ם שם] ויראה לי שלעורר ישראל ולחזקם בדת האמת תקן משה רבינו [ב"ק פ"ב ע"א, ירוש' מגילה פ"ד ה"א] שיהיו קורין בתורה בשבתות שהם ימי מנוחה ובמועדות ובחדשים ובשני וחמשי כדי שלא יעמדו ג' ימים בלא תורה. וידוע הוא שבקריאת התורה הערה גדולה לשמור מצותיה, ולכונה זו אמרו [סוכה ל"ט ע"א] שאסור לספר ואפילו בדבר הלכה כשקורין בתורה, כדי שיתנו לבבם בקריאת התורה ובענינה לבד מי שתורתו אומנותו כי די לו הערה. ולזאת הכונה גם כן אמרו [ברכות ח' ע"ב] שמצוה על האדם שיסדר פרשיותיו בכל שבת ושבת. אמנם מספר השבעה שקורין בשבת רבותינו אמרו [מגילה כ"ג ע"א] כנגד שבעה רואי פני המלך ויש בזה הערה. ושלשה בשני ובחמשי כנגד שומרי הסף. וחמשה בי"ט כנגד חמשה רואי פני המלך, ובכל מספר ומספר יש בו הערה. וכבר אמרו רבותינו [שם כ"ב ע"א] שלפי הקדושה יש בו תוספת בקריאה בראש חודש ד', ביום טוב ה', ביום הכפורים ו', בשבת ז', וכתב הא"ע בפירוש [שמות פרק כ'] עשרת הדברות ראינו כי שנת השמטה דומה לשבת, כי גם היא שביעית בשנים וצוה ה' שיקראו בתורה בתחלת השנה כנגד האנשים נשים והטף, ואמר הטעם למען ילמדו ו[י]שמרו, והנה השבת נתנה להבין במעשה ה' ולהגות בתורתו. וכבר כתוב [תהלים צ"ב ה'] כי שמחתני ה' בפעלך. כי כל ימי השבוע אדם מתעסק בצרכיו. והנה זה היום ראוי להתבודד וישבות בעבור כבוד ה', ולא יתעסק אפילו לדבר בעסקיו שעברו או יועץ מה לעשות, וככה אמר הנביא [ישעיה נ"ח י"ג] ממצוא חפצך ודבר דבר.
<h2>דף לה:</h2>
האזהרה מ"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת מ"ג, הל' ע"ז פי"ב ה"א—ו'] הוזהרנו מלגלח השני צדעים. והוא אמרו ית' [ויקרא י"ט כ"ז] לא תקיפו פאת ראשכם. והוזהרנו על זה כדי שלא נתדמה לעובדי עבודה זרה, כי כן היו עושים כומרי עבודה זרה מגלחין צדעיהם בלבד, ולכן הוצרכו לבאר במסכת יבמות [ה' ע"ב] ואמר הקפת כל הראש שמה הקפה, כדי שלא תאמר שתכלית מה שנאסר הוא גלוח הצדעים ועזיבת שאר השער כמו שעושים כומרי עבודה זרה. אמנם כשיגלח הכל אין בזה הדמות להם, והודיעונו שלא יותר גלוח הצדע לא לבדו ולא עם כל הראש. ויתחייב מלקות על כל צדע מהם, וזה לוקה שתים ואם גלח כל ראשו. ואשר יתחייב שלא נמנה זה בשתי מצות אעפ"י שלוקה שתים, כי אין בהם שני כתובים תחת לאו אחד, כי הוא אלו אמר לא תקיפו פאת ראש ימין ופאת ראש שמאל ומצאנום ז"ל שחייבו עליהם שתים, אז היינו מונין אותן בשתי מצות כמו שמנינו הדומה להם, אמנם להיותו דבור אחד וענין אחד היא מצוה אחת. ואעפ"י שבא בפי' שזאת האזהרה כוללת חלקים מתחלפים, ושהוא חייב על כל חלק מהם לבדו, אין זה מחוייב שתהיינה מצות הרבה.
האזהרה מ"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת מ"ד, הל' ע"ז פי"ב ה"ז] הוזהרנו מלגלח הזקן, והוא חמשה חלקים, הלחי העליון [מצד ימין] והלחי התחתון מצד שמאל ושבלת הזקן. ובאה האזהרה בהן בזה הלשון [ויקרא י"ט כ"ז] לא תשחית את פאת זקנך. ר"ל שלא תגלח ואפילו פאה אחת מכל הזקן. ובא הפי' שהן חמש פאות כמו שחלקנו. והוא שחייב חמש מלקיות כשיגלח הכל ואפילו גלחן בבת אחת. ולשון המשנה [מכות פ"ג מ"ב] על הזקן חמשה שתים מכאן ושתים מכאן ואחד מלמטן. ר' אליעזר אומר אם נטלן כלן כאחד אינו חייב אלא אחת. ואמר בתלמוד [מכות כ"א ע"א] אלמא קסבר ר' אליעזר אחת היא. וזו אם כן ראיה מבוארת שתנא קמא יאמין שהם חמשה לאוין. וזה גם כן היה רוב כומרי עבודה זרה שהוא כמו שהוא היום מפורסם מנוי כומרי ארץ אדום שהם מגלחים זקנם. ואשר חייב שלא תמנה בחמש מצות היות האזהרה עליה בלאו אחד כפי מה שבארנו, במצוה שלפניה, ע"כ. כונת שתי אזהרות אלו מבוארות בלשון הר"ם, ואעפ"י שיש הערה אחרת בגלוח והשחתת הפאות. שפאה הוא מיוחד לראש הדבר שהוא לו פאה. ובאו מצות אלו בראש ובפנים לכונה זו ובראש המוח שבו חדרי השכל, וקרוב לדבר זה שמעתי מקצת המבארים. אמנם דעת הר"ם נראה לפי שאינו נוהג בנשים, וכן כתב אחד מבעלי העיון שהיתה מצוה זו לאנשים ולא לנשים לפי שזה היה מיוחד לכומרי עבודה זרה שהיו אנשים ולא נשים.
<h2>דף לו.</h2>
האזהרה קע"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת קע"א, ע"ז פי"ב הט"ו] הוזהרנו מלתלוש שער ראשנו על המתים, כמו שיעשו הסכלים הכופרים, והוא אמרו [דברים י"ד א'] ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, ונכפלה זאת האזהרה ואמר [ויקרא כ"א ה'] לא יקרחו קרחה בראשם להשלים המשפט. וזה שמאמרו בין עיניכם, היינו אומרים שקדקד הראש בלבד יאסר, ולכן באר ואמר לא יקרחו קרחה בראשם לחייב על כל הראש כבין העינים. ואילו אמר גם כן לא יקרחו קרחה בראשם בלבד היינו אומרים בין על המת בין שלא על המת, ולכן באר שם [ספרי דברים פיס' קס"ג, קדושין ל"ו ע"א] למת. וכל מי שיגלח מקום מראשו בתלישת השער על המת הן יהיה כהן הן יהיה ישראל לוקה על כל קרחה וקרחה מלקות אחת. וכן כפלו בכהנים פאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת, אמנם בא להשלים תשלום המצוה כמו שנתבאר בסוף מכות [כ"א ע"א], ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת במה שכתבנו באזהרת מ"ה, אמנם כפל אזהרות אלו בכהנים, והוא להשלים המשפט כמו שבאתנו הקבלה האמתית. ואשר יראה לנו שמה שלא בארו כל המשפט בלאו אחד ובכלל אחד, ר"ל בכלל ישראל עד שלא יצטרך לפרש בכהנים להשלים המשפט, כי לבאר דבר מה באו אזהרות בכהנים, והכונה אצלי כי באה אזהרת פאת זקנם לא יגלחו בכהנים לפי שגלוח פאת זקן היה מיוחד לכומרי עבודה זרה ואולי יחשב שיהא זה הענין בעצמו בכהנים משרתי ה' כמו שאנחנו רואים שנצטוו הכהנים בפריעת הראש והיינו אומרים כי האזהרה שבאה בישראל הוא שלא ידמו לכהנים משרתי ה', לפיכך באה אזהרה מיוחדת לכהנים, בגלוח פאת זקן לבאר שהאזהרה היא כוללת הכהנים והישראלים שלא להדמות לכומרי עבודה זרה. ואפשר שלכונה זו בעצמה באה אזהרת הקרחה והשריטה, כי זה היה מיוחד לכומרי עבודה זרה. ואפשר שהיה להערה אצלם שמשחיתים ומחבלים גופם לעבודת אליליהם וזה מה שלא רצה ה' בכהנים משרתיו. ונשוב להשלים באור האזהרות שבאו שלא לעשותן על מת. הוזהרנו מענין הגדידה כמו שבאר במקומו [מצות לא תעשה מ"ד מ"ה]. כי ידוע הוא כי בני אדם יעשו קצת פעולות על רוב יגונם מהם יקרעו בגדיהם ולא יגעו בגופם, ומהם יפעלו יותר ביגון או בכעס ויתלשו שערם, ומהם יפעלו ביותר הפעלות ויכו ויחבלו עצמם. והוזהרנו מן השנים שהם בגוף האדם, ונצטוינו בקריעה בעת האבלות לכונה שכתבנו באזהרה מ"ה, לפי שהוא רוב הפעלות האדם ביגון, ובאו אזהרות הגדידה והקרחה על מת. אמנם הקרחה והשריטה על ענין אחר, אעפ"י שהוא דבר שנוא אצל ה' אינו דבר מצוי כל כך, ולפיכך אמרו רבותינו [מכות כ"א ע"ב, רמב"ם הט"ז] הקורע או השורט בבשרו על אבוד ממונו, או על דבר אחר שלא על מת פטור.
<h2>דף לז.</h2>
האזהרה קפ"ט לר"ם [סהמ"צ ל"ת קפ"ט, מאכלות אסורות פ"י ה"ב] הוזהרנו מאכול הלחם העשוי מתבואה חדשה קודם עבור י"ו בניסן והוא אמרו [ויקרא כ"ג י"ד] ולחם קלי וכרמל. והאוכל כזית ממנו לוקה.
המצוה קע"ח. לפדות פטר חמור [סהמ"צ לר"מ עשין פ"א, רמב"ם הלכות בכורים פי"ב ה"א] שנאמר [שמות ל"ד כ'] ופטר חמור תפדה בשה. כבר בארנו הכונה בבכורות [מצוה קע"ז]. ומה שנוהג בפטר חמור מה שאין כן בשאר בהמות, מפני שהיו רוב בהמותיהם העשויות למלאכה חמורים וכל אחד מגדלו. ורבותינו אמרו [בכורות ה' ע"ב] שזה גזרת הכתוב, ונתנו בו טעם גם כן מפני שסייעו ישראל בשעה שיצאו ממצרים שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו לו תשעים חמורים לובים טעונין מכספה וזהבה של מצרים. ומפני שהוא בעל חי ושם ראשית עליו ואין ראוי להקרבה, פודהו בשה, ולא היה נותנו לכהן כמו שהוא. כי חמור עשוי למלאכה ואין לכהנים מלאכה כי עבודת הקודש עליהם, גם שאין ראוי לעשות מלאכה בדבר שיש שם קדש עליו עד שיפדה, לכך אם נתנו לכהן פודהו בשה, ועורפו [צ"ל או עורפו]. ומפני ששם קדש עליו אם מת [בכורות י"ב ע"ב, רמב"ם שם ה"ד] קודם פדיון או קודם עריפה קוברו. באה הקבלה האמתית שאם היה חלק לשם בבכורות פטור מן הבכורה. והכונה בזה שאין ראשית לשם אלא מישראל שנאמר [ירמיה ב' ג'] קדש ישראל לה' ראשית תבואתו.
<h2>דף לח:</h2>
המצוה קל"ד. [סהמ"צ לר"מ עשין קמ"א, רמב"ם הלכות שמיטה פ"ט] לשון הר"מ צוינו להשמיט המשאות כלם בשנת השמטה, והוא אמרו יתעלה [דברים ט"ו ג'] (ואת אשר) [ואשר] יהיה לך את אחיך תשמט ידך. וכבר נכפל זה הצווי באמרו [שם שם ב'] וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו. ולשון תוספתא [גיטין ל"ו ע"א] בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקע ואחת שמטת כספים אינה נוהגת מן התורה אלא בזמן ששמטת קרקע נוהגת [רמב"ם שם ה"ב, ועי' סהמ"צ ל"ת ר"ל] ואז היא נוהגת בכל מקום. וכונת מצוה זו מבוארת במה שבארנו בענין שמיטת קרקע [מצוה קל"ב]. אמנם זאת נוהגת בכל מקום לפי שאינה תלויה בארץ. ומה שאינה נוהגת אלא בזמן ששמטת קרקע נוהגת, לפי שזאת המצוה לא תתקיים על אמתתה בזמן הגלות.
המצוה קל"ג. [סהמ"צ לר"מ עשין ק"מ, רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"י ה"א וה"ב] לשון הר"ם צוינו למנות השנים מעת משלנו על הארץ ומלכנו בה שבע שבתות שנים עד שנת היובל, וזאת המצוה ר"ל ספירת שני השמטה, מוטלת היא על ב"ד [תו"כ בהר פ"ב ה"א, רמב"ם שם ה"א] ר"ל סנהדרי גדולה, שהם הם המונים שנה שנה מן החמשים שנה כמו שימנה כל איש ואיש ממנו ימי העמר, והוא אמרו [ויקרא כ"ה ח'] וספרת לך שבע שבתות וגו' ולשון ספרא [תו"כ בהר פ"ב ה"א] יכול יספור שבע שמטין זו אחר זו ויעשה יובל ת"ל שבע שנים שבע פעמים, הא עד שיאמרו שני כתובים ואם לאו לא שמענו. ר"ל שזאת המצוה לא יעלה לנו איכות עשייתה אלא משני כתובים, והוא שנמנה השנים כפרטן ונמנה השבועים עמהם ג"כ. ואחר שאמר שזה הענין לא יעלה בידינו אלא משני כתובים, הורה שהם מצוה אחת בהכרח, כי אלו היו שתי מצות ר"ל מנין שנים ומנין שמטין, לא אמרו עד שיאמרו שני כתובים, שכן הוא השתי מצות משתי כתובים הן למודות, וכן כל מצוה ומצוה מכתוב שלה. אמנם יאמר לעולם הא עד שיאמר שתי כתובים ממצוה אחת לא תשלם ידיעת דינה אלא משני כתובים, כמו הבכור שבא בו [שמות ל"ד י"ט] כל פטר רחם לי, שהכתוב מורה בפרט שהבכור לה' בין זכר בין נקבה, ובא כתוב אחר [שם י"ג י"ב] הזכרים לה', והורה זה הכתוב בפרטו שכל זכר לה' בין בכור פשוט, ומשני כתובים עלה בידינו ענין המצוה שהוא בכור זכר, ע"כ. ענין מצוה זו מבואר.
האזהרה קצ"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת קצ"ב, מאכלות אסורות פ"י ה"ט—י'] הוזהרנו מלאכול ערלה. והוא אמרו ית' [ויקרא י"ט כ"ג] שלש שנים יהיו לכם ערלים לא יאכל, ע"כ. ובפ' ל"ז משלישי [מורה נבוכים] באר טעם אזהרה זו וז"ל וכן שמו לחק שראשית כל פרי יעשה לו כן, ר"ל שיקריבו קצתו ויאכלו קצתו בבית ע"ז, ופרסמו גם כן שאיזה אילן שלא יעשה כן [צריך להוסיף, בראשית יבולו] ייבש האילן וישל פריו או תמעט תבואתו או תארע לו מכה. כמו שפרסמו שכל ולד שלא יעבירוהו באש ימות ולפחד בני אדם לממונם ימהרו גם כן לזה. וחלקה תורה על זה ואמ' בשריפת [תמורה ל"ד ע"ב (משנה פ"ז מ"ה)] כל מה שיוציא האילן העושה פרי בשלש שנים, כי קצתם יתנו פרי אחר שנה וקצתם יתנו תבואתם אחר שנתים וקצתם אחר שלש, וזה הרוב מי שיטע כדרך שבני אדם נוטעים באחד מהשלש דרכים המפורסמים, והם נטיעה והברכה והרכבה, ולא תביט למי שיזרע גרעין או עצם שהתורה לא תתלה החלקים אלא בדבר שהוא על הרוב, ורוב מה שתתן הנטיעה תחלת תבואתה בארץ ישראל שלש שנים. ויעד לנו יתעלה באבוד התבואה הראשונה והשחתתה תרבה תבואת האילן אמר להוסיף לכם תבואתו [ויקרא י"ט כ"ה].
<h2>דף לט.</h2>
האזהרה רי"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת רי"ו, כלאים פ"ה ה"א] הוזהרנו מלזרוע תבואה בכרם וכן שאר ירקות. וזה המין מן הכלאים יקרא כלאי הכרם. והוא אמרו יתעלה [דברים כ"ב ט'] לא תזרע כרמך כלאים. ולשון ספרי [דברים פי' ר"ל] לא תזרע כרמך [כלאים] מה אני צריך, והלא כבר נאמר שדך לא תזרע כלאים, וזה כולל בלא ספק הכרם והזרעים, אמר מלמד שכל המקיים כלאים בכרם עובר בשני לאוין. ודע שכלאי הכרם אינם אסורין מן התורה כי אם בארץ ישראל, והזורעם בארץ ישראל לוקה מלקות דאורייתא ובתנאי שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. ומדרבנן אסור לזרוע גם כן בחוצה לארץ, והזורע בחוצה לארץ חטה ושעורה וחרצן במפולת יד לוקה מדרבנן. אמנם הרכבת האילן (אין) לוקין עליה בשום מקום. והאזהרה עליה נכנסת תחת אמרו שדך לא תזרע כלאים, ע"כ. ובפל"ז משלישי [מורה נבוכים] באר כונות אזהרות אלו, וז"ל ומן הדעות המפורסמות בזמנים ההם אשר השאירום הצאבה, שהם אמרו בהרכבת אילן באילן אחר כשיעשה במולד כך ויעושן בכך וכך ויאמר עליו כך וכך בעת ההרכבה, יבוא מן המורכב ההוא דבר יחשבו עליו שהוא מועיל תועלות גדולות, והמפורסם מכל מה שזכרנוהו הוא מה שזכרו בתחלת ספר העבודה הנבטיה בהרכבת הזית באתרוג. והאמת אצלי שספר רפואות שגנז חזקיהו מזה הכת היה בלי ספק [ברכות י' ע"ב, ועי' פסחים פ"ד מ"י]. וכן זכרו עוד שבעת הרכבת מין במין זולתו, צריך שיהיה החוטר אשר ירצה להרכיבו ביד נערה יפה ואיש ישגלנה משגל מגונה, ובעת חבורם על זה הדרך תרכיב האשה הנטע באילן, ואין ספק שזה היה מפורסם ולא היה שם מי שלא היה עושה כן, וכ"ש למה שיתחבר אליו מהנאת המשגל עם התחבולה בתועלות ההן. ומפני זה נאסר הכלאים, ר"ל הרכבת אילן באילן, בעבור שנתרחק מסבת עבודה זרה ומתועבת משגליהם היוצאים מדרך הטבע. ומפני הרכבת האילן נאסר להתקבץ אי זה שני מיני זרעים שיהיו, ואפילו לסמכן זה לזה, אתה מוצא כשתסתכל בפירוש מצוה זו הרכבת אילן לוקין עליה בכל מקום מן התורה, מפני שהוא עקר האזהרה, וכלאי זרעים כלומר סמיכתן זה לזה לא נאסרה רק בארץ ישראל. וכן זכרו בבאור בספר העבודה ההיא כי מנהגן היה לזרוע שעור[ה] וחרצן יחד, וחשבו שלא יהיה הכרם טוב אלא בזה, ולכן אסרה תורה כלאי הכרם וצותה לשרוף הכל, כי חקות הגוים כלם אשר היו חושבים שהם כחות וסגולות ואפילו דבר ממה שיהיה בו ריח עבודה זרה נאסר, כמו שבארנו במאמרם [חולין ע"ז ע"ב] אין תולים אותה באילן וכו', ואסרה חוקותיהן כלן אשר יקראו דרכי האמורי למה שנמשך אליהם מעבודה זרה. וכשתסתכל מנהגיהם בעבודתם תמצא מיני עבודות יפנו בהן לכוכבים ומיני' יפנו בהם לשני המאורות הגדולים, והרבה פעמים יבחרו מולידי המזלות לזריעה ועשבים, והקפו' יקיף אותם הנוטע והזורע יש מהם שיקיף חמשה הקפות לשבעה המשרתים אשר שני המאורות בכללן יחשבו שאלו כלם כחות וסגולות מועילות מאד בעבודת האדמה להביא בני אדם לעבודת הכוכבים, ונאסרו חקות הגוים כלם בכלל, אמר ולא תלכו בחקות הגוי וגו' [ויקרא כ' כ"ג], ומה שהיה מהם יותר מפורסם ויותר פשוט או היה בו באור במין עבודה זרה יחד בו האסור כערלה וכלאי הכרם. והתמה אצלי ממאמר ר' יאשיה בכלאי הכרם [ברכות כ"ב ע"א] והיא הלכה עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפלת יד, אין ספק אצלי שראה עקר הענין ההוא מדרכי האמורי. הנה כבר נתבאר בבאור אין ספק בו שאסור שעטנז בכלאים וערלה הוא מפני עבודה זרה, ושאסור חקותיהם הדומים אליו הוא למה שנמשך אליו מן העבודה זרה כמו שבארנו, ע"כ. כבר בארנו אנחנו מה שיראה לנו בענין אסור כלאים בכלל, והוא נמשך לכונת מה שבאר בו הר"ם. ומדברי רבותינו [סנהדרין ס' ע"א, קדושין ל"ט ע"א, ירוש' כלאים פ"א ה"ז] נראה טעם אחר בענין אסור כלאים, אמרו [ויקרא י"ט י"ט] את חקתי תשמרו חקים שחקקתי בעולמי בהמתך לא תרביע כלאים. והנראה אצלי לפי כונת המאמר הזה שהוזהרנו מלחדש מין שאינו נמצא כפי הטבע, כפי מה שגזרה חכמת הטבע השם בעולמו, כי זה יביא להכחשה על המציאות שהוא בהשגחת ה', ויבא גם כן להפסד הנבראים, ר"ל בהכחשה על המציאות, כי מי שישתדל בתחבולה לחדש דבר שאינו נמצא כפי טבע המציאות כלו יחשוב שלא נתהוה העולם בכונת מכוין, ור"ל בהפסד הנבראים כי הרכבת מין בשאינו מינו בצומח או בבעל חי הוא שיפסיד הזרע ההוא שלא יהוה ולא יוליד עוד בדומה. וזה דבר ידוע שהנולד מהמורכב משני מיני בהמה לא יוליד, וכן זרע או פרי אילן המורכב משני אילנות לא יהיה אילן אחד. ואפשר שכל אלו הענינים היו מינים ממיני עבודה זרה שמטעים ההמון בתחבולתם שיולידו ענינים בלתי נמצאים. והענין שהיה ידוע שהיה מין ממיני עבודה זרה נאסר בהנאה ככלאי הכרם, והדברים שנאסרו להרחקת הדבר ההוא נאסרו לעשותם אבל לא נאסרו בהנאה ככלאי זרעים. ולא נאסרו הדברים ההם אלא בארץ ישראל מפני שזה היה דרכי האמרי, ר"ל מעשה ארץ כנען. אמנם הדברים שנאסרו מפני שנוי טבע המציאות נאסרו בכל מקום ככלאי בהמה והרכבת אילן.
<h2>דף מ.</h2>
האזהרה י' לר"ם [סהמ"צ ל"ת י', ע"ז פרק ב' הלכה ג'] הוזהרנו מלנטות אחר עבודה זרה. והתעסק בספריה וספוריה, ר"ל ההתבוננות והעיון באותן ההזיות וההבלים שאמרום מחברי הספרים ההם שהרוחניים הפלניים ירדו על תאר כך וכך, והכוכב הפלוני יוקטר לו ויעמוד לו על תאר כך, ויעשה המעשה הפלוני וכיוצא בזה, כי ההתבוננות באלה המאמרים וההסתכל באלו ההבלים הוא מה שיעורר הפתי לאהבתם ולעבוד אותם [רמב"ם שם] והכתוב אשר הזהיר על זה הענין הוא אמרו [ויק"ר י"ט ד'] אל תפנו אל האלילים ולשון ספרא [תו"כ קדושים פ"ז הי"א] אם פונה אחריהם את עושה אותן אלוקות, ושם נאמר ר' יהודה אומר אל תפנו לראותם, ר"ל שאפילו המסתכל בצורת הצלם הנגלית, והתבוננות בעשייתה אינו מותר כדי שלא יאבד חלק מהזמן בחלק ממנה. ובפרק השואל [שבת קמ"ט ע"א] אמ' כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות אסור לקרותו בשבת, ודיוקנו עצמה אפילו בחול אסור להסתכל בה משום שנאמר אל תפנו אל האלילים, מאי תלמודא א"ר יוחנן אל תפנו אל מדעתכם. [עי' ש"נ בשבת שם] וכבר נכפלה האזהרה הזאת בזה הענין בעצמו. ר"ל באסור ההסתכלות בעבודה זרה והוא אמרו [דברים י"א ט"ז רמב"ם פ"א ה"א] השמרו לכם פן יפנה לבבכם וסרתם ועבדתם. ר"ל כשיטעה לבך להסתכל בהן יהיה זה מביאך לסור מן הדרך הישר והתעסק בעבודתה. ואמר גם כן בזה הענין בעצמו [דברים ד' י"ט] ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים. שהוא ית' לא הזהיר שישא אדם עיניו ויביט אותן. ואמנם הזהיר על מה שייחסו אליהם עובדיהם בעין הלב. וכן אמרו [שם י"ב ל'] ופן תדרוש לאלקיהם לאמר איכה יעבדו הגוים וגו'. הזהיר מלשאול על איכות עבודתם, אפילו שלא יעבדם שזה כלו מביא לטעות אחריהם. ודע שהעובר על זה הענין חייב מלקות, ע"כ. כונת אזהרת מצוה זו מבוארת במה שכתב הר"ם ורבותינו כללו כל זה במאמרם אל תפנו אל מדעתכם, כי הפונה אחר האלילים וימשך אחריהם מפנה אל מדעתו. ומה שכתב הר"ם שיש מלקות בזאת האזהרה כבר באר בהלכות עבודה זרה [רמב"ם שם] שזהו כשפונה אחריה בדרך שהוא עושה מעשה. וכאשר תתבונן בענין אזהרת עבודה זרה תמצא שיש מהן אזהרות שאין בענינם שום עבודה, אבל נאסרו להרחקה, כגון עשיית הצורות ואפילו לנוי [שם ה"ב] וההסתכלות בה או בספרים אשר חברו מחברי הספרים בהורדת הרוחניים לכונה שכתב הר"ם. ומה שבארו רבותינו [ר"ה כ"ד ע"ב וש"נ] לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות. נאמר בעשיית הצורות לדעת עניני התנועות לעמוד על אמתת החכמה ההיא, לא שיהיה מותר ללמוד ולהבין בספרים המחוברים בענין הורדת הרוחנים, והוא ספר רפואות שגנז חזקיהו [ברכות י' ע"ב] כמו שיתבאר [אזהרה ל"ב] וכן מותר ללמוד מעניני הכשוף להבין ולהורות בצד מה מפני שאין בו רושם עבודה זרה כלל כמו שיתבאר.
<h2>דף מב:</h2>
האזהרה ר"נ לר"ם [סהמ"צ ל"ת ר"נ, מכירה פי"ב ה"א] הוזהרנו מלהונות קצתנו במסחר בעת מכירה וקניה והוא אמרו ית' [ויקרא כ"ה י"ד] וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה וגו' אל תונו איש. ובסיפרא אמרו [בהר כ"ג ד'] באונאת ממון הכתוב מדבר, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת כי האונאה היא תכונה רעה בנפש ובה גנבת ממון וגנבת דעת. ובאה הקבלה האמתית [ב"מ מ"ט ע"ב] שאם מכר שוה חמשה בששה או ששה בשבעה נקנה המקח ומחזיר האונאה, ואם הוא יתר מזה אפילו פרוטה כגון שמכר שוה ששים בחמשים פחות פרוטה בטל המקח, והמתאונה יכול להחזיר ולא יקנה אבל המאנה אינו יכול לחזור ואם רצה זה יקבל. היה פחות משתות כגון שמכר שוה ששים בחמשים ופרוטה אינו חייב להחזיר שכל פחות משתות דרך הכל למחלו. ומה שבאה הקבלה [ב"מ נ"ו ע"א] שקרקעות ועבדים ושטרות והקדשות אין בהם אונאה כפי מה שנמצא בכתוב או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד יצאו קרקעות שאין מטלטלים יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות שאין גופן ממון אלא לראיה, עמיתך ולא הקדש. הכונה אצלי כי הקרקעות אין ערכם ידוע משווים, וכן לפעמים לא ימכור אדם קרקעותיו מפני שהם נכסי אחריות אלא אם כן ירבו לו בדמים. וכן אפשר שלפעמים בעל הקרקע הוא צריך למעות ולא ימצא קונים שלא יקפצו קונים בקרקעות כמו שקפצו קונים במטלטלים. וכן העבד שלפעמים לא ימכרהו האדם אלא ביותר משוויו לאהבתו אותו, וכן הקונה יקנהו ביותר משוויו, וכן לפעמים לא יקפצו עליו קונים לפחדם שמא ימות וימכרהו בכל ערך שימצא. אמנם השטרות שאין גופם ממון זה מבואר, ולא יקנם האדם כי אם בזול ונכסי הקדש לפעמים יירא האדם לקנות נכסי הקדש ולא יקנם כי אם בזול ולפעמים ההפך. וכן מה שבאה הקבלה שהמוכר כלי תשמישו אלא אם כן ירבו עליו בדמים. ומה שבאה הקבלה [ב"מ מ"ט ע"ב] שאין דין אונאה ולא בטול מקח ללוקח אלא בכדי שיראה לתגר או לקרובו הכונה בו, כי אחר ששהה יותר מזה כבר ידע ומחל והמוכר יש לו אונאה לעולם, מאשר אין בידו המקח שיוכל להראותו. אמנם אם היה בדבר שאין במינו שנוי כגון פלפלים אינו חוזר אלא בכדי שישאל עליו השער בלבד.
<h2>דף נ:</h2>
האזהרה שמ"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת שמ"ה] הוזהרנו מלגלות ערות אחות אשתו בחיי אשתו, והוא אמרו [ויקרא י"ח י"ח] ואשה אל אחותה לא תקח. וכל העובר על לאו זה במזיד חייב כרת ובשוגג יקריב חטאת קבועה.
<h2>דף נד:</h2>
המצוה קט"ו. שיהיה נטע רבעי כלו קדש [סהמ"צ לר"מ קי"ט] שנאמר [ויקרא י"ט כ"ד] ובשנה הרביעית יהיה כל וגו'. והר"ם באר טעם [ערלה] ונטע רבעי פל"ז משלישי [מו"נ] וכן שמו לחק ראשית פרי כל אילן שפריו נאכל יעשה בו כן, ר"ל שיאכלו בו קצתו וקצתו יאכלו בבית ע"ז, ופרסמו גם כן שאיזה אילן שלא יעשה כן בראשית פריו ייבש האילן וישל פריו או תמעט תבואתו או תארע לו מכה, כמו שפרסמו שכל ולד שלא יעבירו אותו [צ"ל אותו באש] ימות, ולפחד בני אדם על ממונם מהרו גם כן לזה, ועמדה התורה כנגד זה הדעת, ואמר יתעלה בשריפת כל מה שיוציא האילן העושה פרי בשלשת שנים [תמורה ל"ג ע"ב] כי קצתם יתנו פרי אחד שעה [צ"ל שנה] וקצתם יתנו תחלת תבואתם אחר שנתים וקצתם אחר שלש, וזה הרוב למי שיטע כדרך שבני אדם נוטעים באחת מן השלשה דרכים המפורסמים, והם נטיעה והברכה והרכבה, לא תביט למי שיזרע גרעין או עצם, שהתורה לא תתלה החקים אלא בדברים שהם על הרוב, ורוב מה שתאחר הנטיעה תחלת תבואתה בארץ ישראל הוא שלש שנים. וייעד לנו יתעלה אשר באבוד התבואה הראשונה והשחתה תתרבה תבואת האילן, אמר [ויקרא י"ט כ"ה] להוסיף לכם תבואתו. וצוה באכילת נטע רבעי לפני ה' תחת שהיו אוכלין ערלה בבית ע"ז. הנה באר הר"ם טעם אסור פריו לבער האמונות הרעות מקרב הארץ, אמנם אם נאמר שינהג זה מנהג המאכלות האסורות לא נתאמת לי מספרי החכמה שיהא פרי זה רע לאכילה. אמנם נטע רבעי שהוא קדש והיה נאכל לבעלים בירושלם כמו מעשר שני, היה זה למען לא יעתיקם מכל אמונתם לגמרי, אבל ישרפו הפירות זה הזמן ואחר יתן מהם לד', כדי שידמו שה' יוסיף תבואתם כמו שהיו חושבים בעלי המעשים ההם כמו שכתב הר"ם, ויורה על זה אמרו יתעלה [ויקרא שם] להוסיף לכם תבואתו, ואפשר גם כן מפני שבשנה הרביעית היה פריו קדש לה', לכונת הבכורים והראשית כמו שיתבאר [מצוה קי"ט] כי זה יהיה גמר הפרי על השלמות.
<h2>דף נה.</h2>
המצוה קי"ד. לשון הר"מ [סהמ"צ עשין קי"ח, רמב"ם הלכות מעילה פ"א] צוינו שיהא כל הנהנה מן ההקדש או אוכל קדש, ר"ל התרומה, ישיב מה שאכל או שעור מה שנהנה בו ויוסיף חומש. והוא אמרו יתעלה [ויקרא ה' ט"ז] [ו]את אשר חטא מן הקדש ישלם [ואת] חמישתו יוסף עליו. ואמר ג"כ [שם כ"ב י"ד] ואיש כי יאכל קדש בשגגה. ובא תוספת חומש בנהנה מן ההקדש או באוכל קדש למעלת ההקדש והתרומה, ולמען יזהר שלא יהנה מהם. והיה מביא אשם לכפרה. ותשלום הקרן והבאת האשם מעכבים הכפרה לא החומש [ב"ק ק"י ע"א] וזה מבואר הכונה.
<h2>דף סו:</h2>
האזהרה ע' לר"ם [סהמ"צ ל"ת ע', פ"ו ביאת מקדש ה"ב] הוזהר בעל מום מהעבודה כל עוד שהמום בו. כמו הגרב או הילפת מן המומין העוברים. והוא אמרו ית' [ויקרא כ"א י"ז] כל אשר בו מום לא יקרב. ולשון סיפרא אשר יהיה בו מום לא יקרב ואם עובר גם כן ועובד במום עובר לוקה, ע"כ. כונת אזהרה זו שאין ראוי לאיש אשר בו מום אף על פי שהוא מום עובר לשרת לפני המלך.
<h2>דף סז:</h2>
האזהרה של"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת של"ז] הוזהרנו מלגלות ערות אשה ובתה, והוא אמרו [ויקרא י"ח י"ז] ערות אשה ובתה לא תגלה. והעובר על לאו זה והוא שתהיה אחת מהן אשתו ויבעול האחרת חייב שריפה אם נחקרה העדות, והוא בכרת גם כן אם היה מזיד, ובשוגג חטאת קבועה.
האזהרה של"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת של"ח] הוזהרנו מלגלות ערות אשה ובת בנה שנאמר [ויקרא י"ח י"ז] את בת בנה. וזו גם כן בשריפה ובכרת במזיד או חטאת קבועה אם היה שוגג.
האזהרה של"ט לר"ם [סהמ"צ ל"ת של"ט] הוזהרנו מלגלות ערות אשה ובת בתה. והוא אמרו [ויקרא י"ח י"ז] ואת בת בתה לא תקח, וזו גם כן בשריפה וכרת במזיד ובשוגג יקריב חטאת קבועה.
<h2>דף סח:</h2>
האזהרה נ"ב הוזהרנו [לשון סהמ"צ ל"ת נ"ב, רמב"ם פי"ב מאיסו"ב ה"א וה"ב] מלהתחתן בכופרים והוא אמרו ית' [דברים ז' ג'] לא תתחתן בם, ובאר ההתחתנות מהו ואמר [שם] בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבתך. ובבאור אמרו בעבודה זרה [ל"ו ע"ב] דרך חתנות אסרה תורה. והעובר על זאת האזהרה יש בענש הפרש, וזה שהבועל את הגויה כשיבעלנה בפרהסיא כל מי שיהרגהו והוא מתעסק בעברה כבר הביא עליו הענש. כמו שעשה פנחס בזמרי [במדבר כ"ה ח'] אמר [סנהדרין פ"א ע"ב] הבועל ארמית קנאין פוגעים בו. אך לפי התנאים שאמרו והוא שיבעול בפרהסיא, ובשעת מעשה וכמעשה שהיה. ואם לא נודע או שפרש ולא פגעו בו קנאים מהו מחויב כרת. אבל לא נתבאר זה הכרת בתורה. אמרו לא פגעו בו קנאים מה הוא ונתבאר שהוא בכרת מאמרו [מלאכי ב' י"א—י"ב] חלל יהודה את קדש ה' וגו' יכרת לאיש אשר יעשנה וגו' אמרו מכלל שהוא בכרת. וכשיתאמת על איש שבא על גויה בהתראה ועדים יתחייב מלקות מדאורייתא ודע זה, ע"כ. לפי פסק ההלכה לא אסרה תורה אלא דרך חתנות [ע"ז ל"ו ע"ב, רמב"ם ה"ב]. והכונה בו שעם החתון נרבה החבורה והתקרב האהבה וילמד ממעשיו, וזה מבואר בפסוק באמרו [דברים ז' ד'] כי יסיר את בנך מאחרי. ומדברי סופרים הבא על הגויה לשם זנות מכין אותו מכת מרדות [ברכות נ"ה ע"א] שמא יבא להתחתן עמהם, או להתקרב עמהם באהבה וגם הוא משחית זרעו. ומה שכתב הר"ם הבא על הגויה לשם זנות מלקות מן התורה אלא בכהן, וכן כתב הר"ם אמנם הבועל דרך זנות בפרהסיא הלכה למשה מסיני שקנאין פוגעין בו כמו שמצאנו במעשה פנחס וזמרי [שם ה"ג]. והכונה בזה מפני שיש בזה מן הגנות והעזות ושירגיל אחרים לידי זמה לפיכך פוגע בו הקנאי בשעת מעשה ואינו נהרג עליו אבל אם פרש והרגו נהרג עליו אעפ"י שמותר לקנאי לפגוע בו ולהמיתו והוא זריז ומשובח על זה, הבא ליטול רשות מבית דין אין מורין לו להרוג אותו אחר שלא נתבארה מיתה בתורה בזה. ואם נשמט הבועל להציל נפשו והרג הקנאי אינו נהרג עליו [שם ה"ה ע"פ סנהדרין פ"ב ע"א]. ואעפ"י שלא נאסר אלא בדרך חתון ענשו מפורש על ידי הנביאים שהוא בכרת כמו שבאר הר"ם. ולכונה שכתבנו אמרו [שם] שהבועל גויה כאלו נתחתן בעבודה זרה שנאמר [מלאכי ב' י"א] ובעל בת אל נכר. ונקרא מחלל קדש ה', לפי שהוא מחלל זרעו שהוא קדש לה'. כתב הר"ם [שם ה"ז וה"ח] זה אל יהי קל בעיניך אף על פי שאין בו מיתת בית דין יש בו הפסד שאין בכל העריות כמוהו שהבן מן הערוה בנו לכל דבר ובכלל ישראל יחשב אעפ"י שהוא ממזר, אבל הבן מן הגויה אינו בנו שנאמר כי יסיר את בנך מאחרי, מסיר אותו מלהיות אחרי. ודבר זה גורם להדבק בגוים שהבדילנו מהם ולשוב מאחרי ה' ולמעול בו, ע"כ. ולגדור זאת האזהרה אסרו חכמים הרבה דברים, והוא שגזרו [שבת י"ז ע"ב, ע"ז ל"ה ע"ב] על פתן ועל יינן אפילו במקום שאין לחוש על יין נסך או לשתות במסבות שלהם שרוב המסובין גוים ואף על פי שישראל שותה מכליו. ובאה ההרחקה הגמורה בפת ויין מפני שהם עקר חיי האדם יקבצו חברה גדולה בין בני אדם. ומפני זה אסרו פתן של בעל הבית ואפילו במקום הדחק אמנם של פלטר לא אסרו במקום הדחק כשאין שם פלטר ישראל [ע"ז שם, רמב"ם פי"ז ממאכלות אסורות הי"ב], וכן אסרו בשוליהן בדבר העולה על שלחן מלכים ואינו נאכל כמו שהוא חי [ע"ז ל"ח ע"א] לכונה שכתבנו.
<h2>דף עג.</h2>
האזהרה שנ"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת שנ"ד, איסו"ב פט"ו ה"א] הוזהר הממזר שלא יבא על בת ישראל והוא אמרו יתעלה [דברים כ"ג ג'] לא יבא ממזר בקהל ה', ע"כ. כונת אזהרה זו להוסיף בקדושה ובטהרה, שלא ימצא בינינו קהל עם או משפחה אחת מזרע נזרע באסור, לפי שבטבע הממזרים להיותם עזי נפש ופרוצים כמאמרם ז"ל [אבות פ"ה מ"כ] עז פנים לגיהנם וי"א ממזר בן הנדה, כי יתדמו אל שרשם שנולדו בעברה ובפרוץ גדר העריות. עם הכונה בו מה שבאר הר"ם [יבמות מ"ט ע"א, רמב"ם איסו"ב פט"ו ה"א] להודיע הנואף והנואפת שאם יעשו זה יפסידו בזרעם הפסד שאין לו תקנה, ולפחיתות בני הזנונים גם כן תמיד בכל לשון ובכל אמה באר זרע ישראל מהתערב בהם ממזרים. ומה שבאה הקבלה האמתית [שם] לפי פסק ההלכה שאין ממזר אלא מחייבי כרתות, הן אותן שאין קדושין תופסין בהן וגנותן לכל מפורסם. אמנם הנדה אעפ"י שהיא עברה גדולה אין גנותה כגנות העריות, ואין הולד ממזר.
<h2>דף עד:</h2>
האזהרה נ"ג [סהמ"צ לר"מ ל"ת נ"ג, רמב"ם איסו"ב פי"ב הי"ח] לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבא בקהל ה' עד עולם על דבר אשר לא קדמו אתכם וגו' ואשר שכר וגו' [דברים כ"ג ד'—ה']. באה הקבלה האמתית [יבמות ע"ו ע"ב] שאזהרה זו היא שאסור להתחתן עמהם אף על פי שנתגיירו והכונה מבוארת בפסוק. ובאה הקבלה שלא נאסרו אלא הזכרים והנקבות מותרות [יבמות ורמב"ם שם] והכונה בזה כי נאסר החתון בהם מפני רוע טבעם כמו שאמר הכתוב על דבר אשר לא קדמו אתכם וגו' ואשר שכר וגו'. ואמרו בספרי [דברים פיס' רנ"ב] מצרים טבעו את ישראל במים ואדומיים קדמו את ישראל בחרב ולא אסרה הכתוב אסור עולם אלא עד שלשה דורות, עמונים ומואבים מפני שנטלו עצה להחטיא את ישראל, אסרן הכתוב אסור עולם. ללמדך שהמחטיא אדם קשה מן ההורגו, שההורגו אין מוציאו אלא מהעולם הזה והמחטיאו מוציאו מהעולם הזה והבא. ומפני שזה היה פעל האנשים לא נאסרו הנקבות. ועוד כי האיש לעולם כופה ומכריח, ומצרי ואדומי שהן מותרין כלן לאחר שלשה דורות לא התיר הכתוב הנקבות מיד כמו שעשה בעמוני ומואבי.
האזהרה נ"ד [סהמ"צ לר"מ ל"ת נ"ד, רמב"ם איסו"ב פי"ב הי"ח] לא תתעב אדומי כי אחיך הוא [דברים כ"ג ח']. האזהרה נ"ה [סהמ"צ לר"מ ל"ת נ"ה רמב"ם שם] לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו בנים וגו' דור שלישי יבא וגו' [דברים כ"ג ח'—ט']. באה הקבלה האמתית [יבמות שם] ששתי אזהרות אלו שהוזהרנו שלא להרחיק זרע אדומי וזרע מצרי אחר שנתגיירו מלהתחתן עמהם בדור שלישי כמו שמבואר בכתוב. ובאר הטעם באדומי כי אחיך הוא, הכונה בו שהוא קרוב לטבעך ודי הרחקה בו עד שלשה דורות שישתקע מגיותו. ובמצרי באר כי גר היית בארצו ויודע טבעך ואתה יודע טבעו. ולשון ספרי [פי' רנ"ב] לא תתעב אדומי מפני מה כי אחיך הוא וגדולה האחוה. לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו אמר ר' אלעזר בן עזריה לא נתכונו אלא לצרך עצמן וקבע להם המקום שכר, והרי הדברים ק"ו ומה אם מי שלא נתכון לזכות מעלה עליו הכתוב כאלו זכה, המתכוין על אחת כמה וכמה. ומה שבאה הקבלה האמתית. בבאור לא תתעב להזהיר שלא להרחיק החתון מדור שלישי כשנתגיירו, כי מאחר שאמר יבא להם בקהל ה' למדנו שנתגיירו ולא נוכל לבאר לא תתעב כפשטו, כי אחר שנתגיירו הרי אנו מצווים לאהוב אותם, מאמרו ואהבתם את הגר [דברים י' י"ט] לפיכך בארו רבותינו לא תתעב על הרחקת החתון.
<h2>דף עו:</h2>
האזהרה שס"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת שס"ב, הל' מלכים פ"א ה"ד] הוזהרנו מלמנות מלך עלינו איש אשר לא מזרע ישראל הוא, ואעפ"י שיהיה גר צדק, והוא אמרו יתעלה [דברים י"ז ט"ו] לא תוכל לתת עליך איש נכרי [יש להוסיף ולשון ספרי [פיס' קנ"ז] לא תוכל לתת עליך איש נוכרי] זו מצות לא תעשה, וכן שאר המנויין אסור למנות עלינו בענין מן הענינים לא מנוי תורה ולא מנוי מלכות איש שיהיה מקהל גרים עד שתהיה אמו מישראל, כפי אמר יתעלה [דברים י"ז ט"ו] שום תשים עליך מלך מקרב אחיך [יש להוסיף אמרו] כל שימות שאתה משים עליך לא יהיה אלא מקרב אחיך [יבמות מ"ה ע"ב]. אמנם מלכות בלבד כבר ידעת מספרי הנבואה שזכה בו דוד וזרעו [חסר כאן וצריך לומר שזכה בו דוד ובפרוש אמרו (יומא ע"ב ע"ב) כתר מלכות זכה בו דוד וזרעו]. אחריו עד סוף כל הדורות, אין מלך למי שיאמין תורת משה אלא מזרע דוד ושלמה לבד, וכל מי שהוא מזולת זה הזרע הנכבד לענין מלכות נכרי קרינן ביה, כמו כל מי שהוא מזולת זרע אהרן לענין עבודה זר קרינא ביה [שבת ל"א ע"א]. וזה מבואר אין ספק בו, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת, כי איש שאינו מזרע קדש איננו ראוי להיות שר ושופט עליו. עם הכונה בו שהרודה בעם כשאינו מזרעם ינהיג אותם באכזריות.
<h2>דף עז.</h2>
האזהרה קנ"ט לר"ם [סהמ"צ ל"ת קנ"ט, איסו"ב פי"ז] הוזהר הכהן מלישא חללה. והוא אמרו [ויקרא כ"א ז'] אשה זונה וחללה. ואם בעל חייב מלקות, ע"כ. חללה היא הנולדת מאסורי כהונה, או אחת מן הנשים האסורות לכהונה שנבעלה לכהן [קדושין ע"ז ע"א] וכונת אזהרה זו בצד מה ככונה הקודמת.
האזהרה קס"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת קס"א, איסורי ביאה פי"ז] הוזהר כהן גדול מלישא אלמנה והוא אמרו ית' [ויקרא כ"א י"ד] אלמנה וגרושה וגו' את אלה לא יקח. ואמנם כפל אזהרה זו לכהן גדול הגרושה וחללה זונה לענין אשר בארוהו בגמרת קדושין [ע"ז ע"א], וזה כי כשיזדמן שתהא אשה אחת אלמנה וגרושה וחללה זונה ובעלה כהן גדול לוקה ארבע, ואם בעלה כהן הדיוט לוקה שלש. ושם נאמר אלמנה וגרושה וחללה זונה בזמן שהן כסדר חייב על כל אחת ואחת, ובארו שזה באשה אחת. וענין אמרם כסדר שתהיה האשה כבר ארעו לה הענינים האלה על סדר הפסוק שתהיה תחלה אלמנה ותהיה אחר כך גרושה ואחר כך חללה ואחר כך זונה. ואמנם הוצרכנו לאלה להיותה אשה אחת ובבעילה אחת להיות רצוננו שנחייבהו אלו הארבע מלקיות. והעקר אצלנו אין אסור חל על אסור אלא אם כן יהיה אסור מוסיף או כולל או אסור בת אחת [שם ע"ז ע"ב] לפי מה שבארנו במקומות ממסכת כרתות בפירושנו [פיהמ"ש לר"מ פרק ג' משנה ד'] וכשיהיו על הסדר הזה יהיה בכלם אסור מוסיף כמו שנתבאר שם. אמנם כשיהיו נשים רבות כמו שיבעול אלמנה ואשה אחרת חללה ואחרת זונה ואחרת גרושה אין ספק שהוא לוקה על כל אחת ואחת. ונשאר שתקשה ותאמר אחר שהעקר אצלנו אין לוקין על לאו שבכללות למה זה לוקה על כל אחת ואחת והן כלם מוזהר מהם בלאו אחד. הוי ידוע שבעבור זה הענין כפל האזהרה לכהן גדול בגרושה וזונה חללה כדי להודיענו שדינו בהן כדין כהן הדיוט שלוקה על כל אחת ואחת, וכאשר יוחדה אחת בלאו אחת היו כלם לחלק. והוא אמרו [ויקרא שם ז'] ואשה גרושה מאשה לא יקחו. ואחר שייחד הגרושה בלאו הוא לוקה עליו בפני עצמו. וזהו ענין אמרם בגמרא קדושין [ע"ז ע"ב] כשם שחלוקה גרושה מחללה וזונה בכהן הדיוט כך חלוקה בכהן גדול. ושם נתבאר כשיהיו הנשים גופים מחולקים לוקה על כל אחת ואחת. הן יהיו על הסדר הן לא יהיו על הסדר הנה נתבאר לך שאזהרה על כל אחת מהן מצוה בפני עצמה ולזה לוקה על כל אחת ואחת. ושם נתבאר [שם ע"ח ע"א] שכהן הדיוט אינו חייב מלקות עד שיקח ויבעול והוא אמרם בעל לוקה לא בעל אינו לוקה, מה טעם לא יקח משום לא יחלל, ע"כ. ואסור אלמנה לכהן גדול מבואר לגדלתו ומעלתו כי לפי שהוא בתכלית הגדולה והכבוד אינו כבוד לו להשתמש בכלי שנשתמש בו אחר. גם באה לו מצוה מיוחדת לישא בתולה, לכונה שכתבנו במצות עשה. [עשין ל"ח].
האזהרה ק"ס לר"מ [סהמ"צ ל"ת ק"ס, איסו"ב פי"ז] הוזהר הכהן מלישא גרושה, והוא אמרו ית' [ויקרא כ"א ז'] ואשה גרושה מאישה לא יקחו, ואם בא עליה חייב מלקות, ע"כ. כונת אזהרה זו ככונת הקודמות שאין ראוי לזרע קדש להשתמש בכלי שהרחיקו אחר, ומאשר ברוב האשה תתגרש לרוע מעשיה או לרוע טבעה או לחשש דבר מכוער. ענין כונת אסור הגרושה כפי הכונות שכתבנו בזונה, כי ברוב לא יגרש אדם את אשתו אם לא לסבת אי זה דבר מצא בה. ולכונה זו בעצמה אסרו חכמים [יבמות כ"ד ע"א וקדושין ע"ח ע"א] החלוצה לפי שאפשר גם כן שלאי זה דבר ידע בה הוא שלא קיים מצות יבום, גם כי במעשה עצמו יש קצת גנות.
<h2>דף עח.</h2>
האזהרה קנ"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת קנ"ח, איסו"ב פי"ז ה"א וה"ב, קדושין ע"ז ע"א וע"ב] הוזהר הכהן מלישא אשה זונה. והוא אמרו [ויקרא כ"א ז'] אשה זונה וחללה לא יקחו, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת מאשר הכהנים נבדלו לעבודת ה' צריך שישמרו להיות זרעם נכון. וידוע הוא כי הזונה אין זרעה נכון, באשר משרש נחש יצא צפע ומטבע הזונה גם כן, כי בהיותה עם בעלה חושקת לאחר. וזונה האמורה בתורה היא שאינה בת ישראל, או שנבעלה לאדם שאסורה לינשא לו [יבמות מ"ד ע"ב קדושין ע"ז ע"ב]. והכונה בזה מבוארת כי כשאינה בת ישראל אף על פי שנתגיירה פחותה מבת ישראל שלש שנים אחר [יבמות ס' ע"ב] שאינה מזרע קדש ידוע הוא שטבעה כטבע הזונה. ובת ישראל שנבעלה לאדם שאינה ראויה לו, ר"ל שהיא אסורה לו, זה מבואר שביאה זו זנות. ואחת מן הכונות גם כן באסור הזונה כי הכהנים מורי התורה, וכדי שישמעו בני האדם לקולם צריך שיהיו קדושים ונכבדים, ואם יהיה הזרע מזונה יהיה נקלה בעיניהם. ומה שבאה הקבלה האמתית [קדושין ע"ח ע"א] שאינו לוקה עד שיקדש ויבא עליה כשהיתה שם כי הביאה עם הקדושין אז קרא שם הזרע עליו.
האזהרה קס"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת קס"ב, איסו"ב פי"ז] הוזהר כהן גדול מלבעול האלמנה ואפילו בלא קדושין. והוא אמרו יתב' [ויקרא כ"א ט"ו] ולא יחלל זרעו בעמיו. ובאור זה שכהן הדיוט נאסר על הלקיחה כמו שאמר לא יקחו ולקוחין אמנם הם הקדושין אבל הוא אינו לוקה עד שיבעול, כמו שקדם באורו. אמנם כשיבעול בלא קדושין ואעפ"י שזה אסור ומוזהר ממנו ופסלה אינו לוקה אחר שנתבארה [צ"ל שלא נתבארה] האזהרה מזה. אמנם כהן גדול באו בו שני לאוין האחד לא יקח והוא אסור הלקוחין והשני לא יחלל זרעו בעמיו. והוא אסור הבעילה ואפילו בלא קדושין. ובגמרא קדושין אמרו ומודה רבא בכהן גדול באלמנה שאם בעל ולא קדש לוקה ולא יחלל זרעו אמר רחמנא והרי חלל. ושם נאמר כהן גדול באלמנה לוקה שתים לוקה משום לא יקח ולוקה משום לא יחלל. ואמנם ייחד האלמנה כי היא המיוחדת בלאו על כהן גדול. ואמנם גרושה וחללה זונה דינו בשלשתן כדין כהן הדיוט כי לא נכפל איסורן אל כהן גדול כי אם בענין אשר זכרתי לך, ע"כ. כונת האזהרה המיוחדת והמלקות בכהן גדול בביאת האלמנה בלא קדושין מה שאין כן בשאר הנשים הפסולות לכהונה, לפי שבביאתו הוא מחללה מן הכהנה, ר"ל מכהן הדיוט. והוזהר שלא יעשה בביאתו מה שאין כן בשאר הפסולות שהרי הן פסולות לכהונה בלא ביאת הכהן, ולא הוזהרו אלא בקדושין וביאה לכונה שכתבנו.
<h2>דף פ:</h2>
האזהרה שנ"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת שנ"ג, איסורי ביאה פכ"א ה"א] הוזהרנו מלקרוב לאחת מכל אלו העריות ואפילו בלא ביאה כגון חבוק ונשיקה והדומה להם מפעלות הזנות, והוא אמרו יתעלה באזהרה מזה [ויקרא י"ח ו'] אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות קרוב המביא לידי גלוי ערוה. ולשון סיפ' [תו"כ אחרי פי"ג ה"א] לא תקרבו לגלות ערוה אין לי אלא שלא יגלה מניין שלא יקרב ת"ל ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב אין לי אלא נדה בבל תקרב ובל תגלה מניין לכל העריות בבל תקרב ובל תגלה ת"ל לא תקרבו לגלות ושם נאמר ונכרתו הנפשות העושות [ויקרא שם כ"ט], מה ת"ל לפי שנאמר לא תקרבו יכול יהו חייבים כרת על הקריבה ת"ל העושות לא הקרבות. וכבר נכפלה האזהרה באסור אלו הדמיונות, ואמר [שם שם ל'] לבלתי עשות מחקות התועבות האלה. אמנם אמר [שם שם ג'] כמעשה ארץ מצרים וגו' וכמעשה ארץ כנען לא תעשו. הנה לא יזהיר בשני אלו הלאוין מחקות התועבות לבד אמנם יזהיר בהם מהתועבות עצמן אשר בארם אחר זה, וזה שהוא הביא שני לאוין כלל על כל העריות, ובעבור שהזהיר לעשות כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען וזה כולל כל מה שהיו עושים מן הזמה ומעבודת האדמה ומרעה המקנה וישוב הארץ, ג"כ שב לבאר כי אותן הפעולות אשר הזהירך מהם הוא כך וכך ערוה כך וכך לא תגלה, כמו שבאר בסוף המאמר [שם כ"ז] כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ. ולשון סיפ' [תו"כ שם פי"ב ה"ח] יכול לא יבנו בתים ולא יטעו כרמים כמותם ת"ל [ויקרא שם ג'] ובחקותיהם לא תלכו לא אמרתי אלא בחקים החקוקים להם מאבותיהם, ושם אמר מה היו עושים האיש נושא איש ואשה נושאת אשה ואשה נשאת לשני אנשים. הנה נתבאר שאלו הלאוין שהם כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען נמי שהזהיר מלבעול כל העריות בכלל אחר כן כפל האזהרה בהם בפרט ערוה וערוה. וכבר בארנו אנחנו כללים ממשפטי מצוה זו בשביעי מסנהדרין [פי' המשנה סנהדרין פ"ז מ"ד] בחבורנו הגדול ובארנו שלוקין עליהם. וממה שצריך שתדעהו שכל אשר חייב על בעילתה כרת, שהנולד מן הביאה ההיא שנתחייב בה כרת יקרא ממזר, והוא שנקראו בשם ממזר בין שתהא הבעילה בזדון או בשגגה הולד ממזר, חוץ מן הנדה שהנולד ממנה אינו ממזר אמנם נקרא בן הנדה [יבמות מ"ט ע"ב, רמב"ם איסו"ב פט"ו ה"א], ע"כ. וכונת אזהרה זו מבוארת בעצמה להתרחק מן העריות ולתכלית ההרחקה נאסר יחוד כל העריות מפי הקבלה ודוד ובית דינו גזרו על יחוד של פנויה [ע"ז ל"ו ע"ב, סנהדרין כ"א ע"א] כדי להרחיק מן הדבר המגונה ההוא, ושמאי והלל גזרו על יחוד הגוים [שבת ט"ו ע"ב], ואין מוסרין תינוק ישראל לגוי ללמדו ספר וללמדו אומנות מפני שכלן חשודין על משכב זכור [ע"ז ט"ו ע"א]. וכן [שם כ"ב ע"א] אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים אפילו זכרים אצל זכרים ונקבות אצל נקבות [שם ע"ב, ודף ט"ו ע"א, וכה"ע ברמב"ם הלכות איסורי ביאה פכ"ב ה"ג ה"ה] ואין מוסרין בהמה חיה ועוף לרועה שלהם מפני שחשודין על ההרבעה. אמנם ישראל עם קדוש ולא נחשדו על הזכור ועל הבהמה. והמתרחק מיחוד הזכור והבהמה הרי זה משובח, וגדולי החכמים היו מרחיקים גם יחוד הבהמה לתכלית ההרחקה וההזדרזות. ומהם שהיו אומרים לתלמידיהם הזהרו בי מפני בתי ומפני כלתי [קדושין פ"ב ע"א, רמב"ם ת"ת פ"ב ה"ד]. ולתכלית ההרחקה אסרו למי שאין לו אשה ללמוד תינוקות מפני אמותיהן של תינוקות הבאות לבית הספר, וכן לא תלמד אשה תנוקות מפני אבותיהן שבאין לבית ונמצאו באים לידי יחוד.
